Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

18th August, 2019 (01:33)
Make a wish..
ניקוטין קולומביאני
סינרגיה מרושעת הייתה המאפיין מספר אחד של המיזוג ההוא. מצד אחד, החברה שלנו, שהייתה ללא ספק הכוח מספר אחד בשוק, ומן הצד השני, החברה שדורגה אי שם במקומות האחרונים, שבמקרה אחד הבכירים בה הוא מאפיונר שהחזיק את כל התחום במשק על ראשים של בובות-על-חוט ברמת המאקרו.

מישהו פעם ראה בקבוק חרדל עשוי מפורמייקה יבוסית? כי אני לא! וזה מאוד מעציב אותי בימי הקיץ הגשומים. זה אוסה לי פרפרים בבטן, וגם זחלים אפגניים שיש עליהם כאפיות והצלפות של כאפיות בוושט זה לא שולת!!111!אחד!! בכלל.

נטע נכנסה אל המשרד שלי באותו הבוקר ופניה חמורות-הסבר אמרו הכל. כל מה שהייתי צריך לפנות מהדסק היה עותקים של התמונות מהרומן של הבוס הקודם שלי עם המזכירה שלו, ששמרתי בשביל הכיף - אחרי שכבר הוצאתי מהן את המירב, את המשאף הרזרבי שלי, ומחורר אחד מפלסטיק שמעוצב כמו תנין. בקופסת הקורטן עוד הצלחתי לדחוף כמה אביזרים משרדיים זולים שהרמתי ממש בהליכה האחרונה שלי החוצה, כשהמחליף הממושקף שלי בדיוק נכנס עם תמונה משפחתית ממוסגרת ע-נ-ק-י-ת. נטע נופפה לי לשלום לרגע - אבל בדיוק לרגע אחד - לפני שהמשקפורר נתן לה איזה מתנה קטנה וכל תשומת הלב שלה עברה אל קופסה קטנה עם עטיפה צבעונית. צבועה.

לפני שבוע הלכתי לכנס ההתייחדות עם זבולון מושישישישיאשווילי – הטופיק השבועי היה השביל בכניסה לסניף המק-דיוויד המקומי, ושמעון האמוראי הציע לכולם מיטות. אני מת על ברבורים – כל כך יפים, כל כך ענוגים, כל כך נוער שוליים שכמותם.

היה נפלא ואני חשבתי שעליי לקום ולמחוא כפיים למי שהפיק את כל העסק הזה. הבעיה היא, שמי שעשה פה את הכל כולל-הכל זה חיים המנגליסט העיוור. הוא ולא אחר. חיים, אדם צעיר בשנות השמונים לחייו, אשר ניסה להתאבד מספר פעמים במהלך המאה הנוכחית עד שלבסוף ויתר, הוא הדרך של אלוהים להגיד לנו שאם אתם באמת לא מצליחים לשים קץ לחייכם – אולי שווה לכם להשאר בחיים. קודם כל הוא ניקה טוב-טוב את הרשת, ואז מרח את הבצל כמו שצריך על המתכת, ואז שלף החוצה את הבשר שאגב הוא תיבל בעצמו. ובעוד אנחנו ישבנו לנו על הכסאות וזללנו את מבחר האיברים הפנימיים של בקר וצאן ארצנו, חיים התחיל לשיר. כמו שירה בציבור כזאת, אבל אף אחד לא שר חוץ ממנו, אז אפשר לאמר שחיים נתן לנו הופעה. הופעה זאת לא מילה – שואו יותר הולם את מה שהלך שם. הוא רקד ופיזז, והמצילתיים שחיבר לעצמו לעכוזיים נתנו אחלה באקינג למה שהתחולל בגופו, מעין שמחה אמיתית ועליצות על החיים, על כמה שהם יפים ונהדרים, כמה שהוא באמת שמח להיות שם. ברגע אחד היה נדמה שחיים מאבד קצת את שיווי המשקל, בכל זאת הוא הלך על חבל מאוד דק, וזה לא קל, אבל הוא התעשת בזמן והצליח להציל את עצמו מנפילה כואבת על הדשא הלח של אותו פארק לאומי למוד גשמים. חיים לא אוהב שמביעים הערכה או אהדה גלויה כלפיו – הוא מאוד שמח שהוא מסוגל פיזית לעשות את כל הדברים שעושים אנשים שאינם מנגליסטים עיוורים, אבל שלא יצאו מפרופורציה רק בגלל שהוא מנגליסט עיוור.

אבטלה זאת דרך חיים בשביל אנשים כמו חיים, ולכן הדבר הראשון שעלה לי בראש בסיגריה שאחרי הזונה הוא להרים אליו טלפון ולשאול אותו כיצד עושים זאת כהלכה. הדיבור בינינו, שנע בעיקר סביב גלידות דלות-שומן ואיצטרבולים, היה הפעם צפוף ולא שגרתי. מרגע שיצאה מפי המילה "פוטרתי", חיים ניסה לעשות את כל השמיניות הנחוצות באוויר על מנת לגרום לי קודם כל לחוש כמו גבר - כאילו שאני אישה, או הפכתי לאחת כזאת ביממות אשר קדמו לשיחה. הוא הציע לי להפוך למשהו אחר, לנסות להשיל את עורי, לראות האם אני יכול לתרום לעולם בדרך אחרת.

דרך אגב, פה אני מרגיש צורך בלתי נשלט לספר לכם על נורמה שהיא עוד מספר ברשימה הענקית והבלתי-נגמרת של סטוצים שלי. היא אחת המגעילולות, והיא בכלל פינג`ן שדומה להיפופוטם פורטוגזי בצורת ביל גייטס מנקה אסלה אוריינטלית. אבל עזבו, זה לא קשור לסיפור, זה סתם בשביל האגו שלי וגם בגלל שאורנה דץ מנופפת פה מעדר מעל הראש שלי ומנסה לאמר בגרעפסים "נקניקי זוגלובק".

לנשוך את הקליע. יש לו טעם לא הכי טוב, אפילו מרגיש קצת חלוד. מעניין כמה קלוריות יש בחלודה, מזל שבטירונות המפקדים למדו אותנו היטב מה ההבדל בין חלודה לקורוזיה. אומרים שהאכלה זאת הדרך של הטבע להראות שהוא הבוס גם לחומרים הקשוחים. אותם החבר`ה מגיעים לעבודה מאוחר, מתבטלים כל היום, מציקים לחבר`ה שעובדים ומונעים מהם להיות פרודקטיביים. כמה שבועות אחרי הבריאה, גירש הקב"ה מגן עדן את כל החומרים האלה, שעשו לו את הבעיות. הם היו אמורים לעבור לפריפריה, אולי לאיזו מעברה, אבל הייתה בעיה עם שיכון עובדים והם התדרדרו לפרברי המטרופולין, ליד הנהר המזרחי המזוהם, שם הם היו נפגשים מדי לילה בלילה מסביב ל"חבית", מחככים ידיים ולועסים קרחונים שנוצרו על חוטמם כדי להשאר שפויים, ולו לעוד שנייה אחת.

משהגיע החורף הראשון, לקח פיקולו, המנהיג המהורהר הבלתי-מעורער שלהם, את החליל שלו והחל במרתון ניגונים קסום ברדיוס של מאה-מאתיים יארד ממקום הקיבוץ הנודע. הוא היה מטפס על הגדרות, קורע מיתרים, שובר את הקהל שלו ושובה את לבו בעת-ובעונה. מי שלא אהב את הניגון, היה מקבל שיעור פרטי ביציאה האחורית, בסמטה אפלה, שם היה חוטף מכות נמרצות מסרגל מתכת ארוך. משהשיעור היה נגמר, היו נשארים כל העדים ישובים ומדממים בחשיכה, נותנים עיני אייל לכל מקור אור אשר ניצב מול פניהם. ואני אהבתי להיות סוג של יסוד אבונדנטי מתוך הטבלה המחזורית, משום שזה הפך אותי למשהו. לא משהו גדול, אבל באמת שלא רציתי להיות משהו גדול, ולא.. אני לא סתם דפיטיסט או נותן תירוצים, אני באמת כבר אבדתי את הרצון להיות מישהו – מספיק לי להיות משהו.

כולנו צריכים להיות אסירי תודה על היכולת שלנו לגרד כמעט כל פיסה של עור על הגוף שלנו. אותי תמיד עיצבנה החלקה הקטנה הזאת במרכז הגב שקשה להגיע אליה. אולי כל הקטע הוא שנזדקק למישהו אחר כדי שיסבן לנו את הגב? ואולי בכלל אין לנו צורך בלסבן את הגב? אולי אנחנו לא אמורים להשתמש בסבונים כלל?

מי בכלל אמר לנו שעדיף לנו להעזר ב`כלל`, חברה לביטוח? ..וחברות, צריך? ..וצריחים?!
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!