Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

29th March, 2024 (08:53)
Death from above?
ונילין 37/37
משאלה אחת יקירתי - ואני אחזור לתוך המנורה המוזהבת שלי. את לא צריכה לבקש פעמיים, את לא צריכה להזיל דמעות, אני כבר כאן כדי לגרום לך לחייך. אבל אני מוכן להגשים לך רק אם תדממי בשבילי, ולא דימום קצר כזה, אני רוצה שתדממי את עצמך למוות, על המתכת הקרה. אני מרשה לך לעצור קודם בצד, לקנות גביע גלידה, כמה כדורים שיתחשק לך. תקחי גם כפית קטנה כזאת מפלסטיק, שטוחה, למרות שאת בטח תצטיירי הרבה יותר טוב עם הלשון בתוך הוניל-עוגיות. בדיוק כך, תדפקי לעצמך את הדיאטה, כבר עשית כל כך הרבה מעבר. זוכרת את הלילה ההוא שיצאתי בגשם ובקור כדי לחפש לך צנצנת עם מלפפונים חמוצים? את זוכרת שאפילו לא היית צריכה להוציא הגה, ואני כבר הבנתי במה את חושקת ועליתי על ההגה?

יום ראשון הגיע מוקדם מדי בשבילנו. אני שכוב על הרצפה הקרה ומביט אל הכוכבים אשר מודבקים על התקרה שמעליי. אני חושב שאם אני אקח סולם ואטפס עליו בזהירות ואתחיל לרוקן את כל מה שיש שם למעלה אז אולי החדר יראה יותר יפה, אבל הבאסה היא שבגלל שאלה כוכבים מסוג זול אז הדבק שלהם גם יוריד את הטייח, או סיד, או איך שלא קוראים לדבר הלבן הזה. בקיצור, אולי לא כדאי, גם ככה ערך הדירה בקאנטים.

יום כיפור זה החג הלאומי שלך. את נשכבת על הרצפה, לבושה אך ורק בכובע מצמר סרוג, את מחפשת את צפרדעי המחמד שלך, מדי פעם את קמה רק כדי לדפוק איזה מוחטה על מישהו שעובר ברחוב, כמו במשחק המחשב הישן הזה של ביוויס ובאטהד. את מדמיינת שאת שוב בסדיר, ושהמדים אשכרה יושבים עלייך בלי להקרע, ושלקחו את כל המחלקה שלך לראות הצגה בבית ליסין, ואת מביאה איתך שמונה עשר חפיסות של מסטיקים, ואת עוברת בין מושב למושב, מכניסה גומי לעיסה בודד לפה, סוגרת את הטוחנות שלך עליו שתיים שלוש פעמים, ואז מוציאה ומדביקה על המושב ככה בשביל הנסיון. ונדליזם תמיד גורם לך להרגיש חיה, במיוחד כשאפשר לשרוף דברים. ואז את יוצאת מתוך האולם, ומוציאה מארון כלי הניקוי, שכבר ארגנת את המפתח שלו מבעוד מועד, וכמה דברים נפיצים, ומצית זיפו אחד עם מיכל מלא שקנו לך במתנה החבר`ה מבית התמחוי בו את מתנדבת, ואת עולה בצעדים נחושים למעלה, שופכת "בטעות" את הנוזל במשך כל הזמן הזה, ויש לך גם כמה מקלות דינמיט ורימוני הלם שהאולטראז שכחו להכניס למחסן, או שאולי אלה עודפים. ואורניום מועשר, כן. ואז, כשהאצבע כבר עומדת להקליק ולהעלות את כל האיזור כמה מטרים לשמיים, בא לך קליק.

גם אתם מייחלים לבואו של ריק בובר, הפורנסטאר מהגיהנום? הוא המשיח הבא. בעצם, הוא גם המשיח הקודם והמשיח הנוכחי – לא היה מעולם מישהו אחר חוץ ממנו. יש לו תסרוקת אימוקיד והוא בקושי יכול לראות מבעד לשיער אשר מסתיר את עיניו, אבל חוץ מזה, ומהחותמות הבלתי-נשטפות של כל מועדוני הפיקאפ בייקום, ריק בובר הזה הוא אופנוען קשוח ומסומם במשרה חלקית. יש לו ברווזים כתומים מגומי, כמה חברים טובים שלו מאלתרים סקריפטים לסרטים שיוצאים ישר לוידאו. האנשים האלה מקבלים את הרעיונות שלהם בזכות הליכה ברחובות צבועים בכחול והתקעות בעוברי אורח, כמו בביטר-סוויט סימפוני. הם חושבים שהם יודעים בעל-פה איך יגיב כל בנאדם כי הם עושים רישום מדוייק של כל אדם ואדם אבל האמת היא, שהתקעות באנשים זה הוליזם, ואי אפשר לדעת לעולם איך יגיבו החלקים מתוך השלם. הם שואפים לסינרגיה, לא הלהקה, אבל המלנכוליה והמנגינה החוזרת בלופים אינסופיים תובעת מהם מחיר כבד: שבעה וחצי דינר ירדני.

המנורה שלנו, או לחילופין, מטוס סילון מתרסק, זאת האנלוגיה המושלמת לכל דבר! יש פה גימיק אדיר, פוטנציאל לעשות מכה בלי לגעת בכלל בטיפים או לשרת אנשים בבארים אפלוליים תוך החדרת כמויות מסחריות של עשן סיגריות לתוך הריאות. מטוס הסילון הזה עף מעל אינספור דפי אינטרנט דינמיים, מחפש אי שם בתוך ערמת השחת את המחט שיביא את הבשורה. הגאולה קרובה, כמו אבן מתגלגלת, גאולה אבן. מישהו צריך להגיד לשמעון שנגמר כבר הקטע של ה"סוגרים לנו את ברז האלכוהול בשתיים בלילה", כי כבר קר והבחור עדיין שובת רעב וזה לא הכי בריא בעולם, כידוע. בעצם, זה מרוחק די הרבה מבריא בסקאלה שבין בריא ללא-בריא. אבל זאת הרי סקאלה אינסופית! ובחלק הקיצוני עוד אפשר למצוא קפיצה ממגדל גבוה, לדפוק לעצמך על הראש עם פטיש חמש, להכנס עם חולצת של בית"ר יקנעם ליציע שמלא באליגטורים קשוחים עם קילשונים. יש גם את הקטע הזה של ללבוש שחור כל הזמן, בלי קשר להאם אתה בהלוויה או לא, שגם הוא סוג של.. רגע, איבדתי את רכבת המחשבה. הנה באה עוד אחת, רגע רגע רגע.. אוף הקריין עוד פעם חוזר על התחנות ומבקש מהנוסעים לא לשכוח שום דבר. ואם אני אשכח בכוונה, אה?! בא לי לשכוח משהו דווקא! דווקא!! אין יור פייס, רכבת ישראל – הא, אני לא נשמע להוראותיכם הפאשיסטיות!
© 2012-2024 Yaniv Klein