ישיבה מזרחית קולקטיבית המשלבת רמיסת אגסים בעזרת בהונות הרגליים היא הפעילות המומלצת לבקרים של ימי שבת. לא, לא משרד הבריאות וגם לא פרסומות של מוצרי עוף – אני, אני ולא אחר הוא הממליץ על כך.

הכל התחיל בבוקר אחד סגרירי אך יציב אי שם בפאתי כפר מסוגר בשם בורית, שנקלעתי אליו באחד הטראקים היותר משעממים בחיי. בכניסה אל הכפר קידם את פניי שלט מאיר-עיניים אך מחשיך-דעת אשר עליו נכתבו, באותיות של קידוש לבנה ובשפה המקומית – "אנחנו לא אחראים לנעלי הפראדה שלכם". בעודי עומד ובוהה באותו שלט מעץ אלון מלא, נצמד אליי לפתע חשמלאי מקריח אשר התגורר בבקתה הסמוכה. הוא הוריד סמוחטה על הדשא המוריק, וזימזם מנגינתו של איזשהו רינגטון ישן. העיניים שלו הוא כתומות-ירוקות ונוצצות, וזקנו האפור והסבוך שימש לו כמעין מגן, או שריון, משום שאורכו הרב גרם לו ככל הנראה להגרר על הארץ, ובכך הוא כיסה כמעט לחלוטין את אותו חשמלאי. ניתן היה לראות על פניו של אותו חשמלאי, שהוא אביון, רש, מרושש, ו-הובו.

לא אהבתי הובו-ים. הם עשו לי לשלוף את הארנק שלי ולהוציא משם, בקונפורמיות שלא תיאמן, מטבעות בסכומים שערכם נע בין אגורה בודדת לאגורה שלמה. והכרתי המון הובו-ים: הובו-ים מהתחנה, הובו-ים ממתחם הבורסה, הובו-ים עם אייפודים, הובו-ים כוסיות, הובו-ים מאיסלנד. ניסיתי מאוד, אפילו הלכתי לתוכנית גמילה, אבל לא יכלתי להנתק מאותו הרגל מגונה. זה צרם לי, ועוד יותר מכך – זה צרם לרואה החשבון שלי, אשר היה מראה לי מדי יום שני בפגישות המטכ"ל את עקומות התמורה ואת הדיאגרמות הצונחות בפרצוף חמור סבר אך עם ליקוק שפתיים חושני. זאת הייתה הדרך של הבחור הזה לאמר לי "חבוב שלי, אני אמנם טרם יצאתי מהארון, אך אני מוכן לחלוק עמך חבית עם כתפיות, כמו שתמאץ בעוד כמספר חודשים של פילנטרופיות מאומצת". זאת הייתה הרגשה חולנית, כאילו נגמר לך הנייר-טואלט, כאילו מישהו עומד לך על האשכים, כאילו אתה צופה ב"ספייס גירלס – הסרט".

את הספייס עצמן שירתתי במקדונלד'ס. בעצם, אני משקר אתכם, זה לא היה ממש מקדונלד'ס, אלא יותר כמו מזללה זולה שזילזלה בלקוחותיה על בסיס מכירתי. עליי הוטלה הקללה, הג'וב המטורף ביותר, להטיל את מימי בתוך שמן הצ'יפס. נכון שאמרנו לכולם שאנחנו בעצם אופים את הצ'יפס – "בשביל הבריאות" – אבל האמת הייתה, ששימי תבורי היה מגיע מפעם לפעם אל הסניף, לבו נפעם לאחר הסנפה מאומצת של עלי אקליפטוס ודגלים של וויסקונסין, והוא היה מכריח את כולנו לשאת דרשות. אף פעם לא ראיתי, בכל ימי חיי, אדם אשר דבק בנשיאת דרשות כמו שימי תבורי. נדרשנו לדרוש מדי יום, מדי שעה ומדי דקה: דרשנו מול הקופות הרושמות, דרשנו מול טבלת משמרות לכלוך-השירותים, דרשנו בזמן האזנה לקול-המוסיקה ודרשנו גם בזמן גלישה באתר האינטרנט "מתכתבים". אמה בי ומל סי היו החביבות עליי, הן הותירו רושם חמים, כמעט חם, וניתן היה בקלות לזהות כי הן סלביות מן המעלה הראשונה. מל סי ביקשה בהתחלה את נזיד העדשים סייז מדיום, אך לאחר קריצה קלה ממני מלווה ב"אלו לא עדשים", היא החליטה שלא להזמין את נזיד העדשים סייז מדיום וללכת על הלארג'. את אמה הכי אהבתי, כנראה בגלל חוש האופנה המפותח שלה, בגלל הבייבי-בלו והגיזר-פינק.

גייזרים הם זן נכחד של רומנטיקות. עם כל התפרצות נצפית אני נזכר בך, וביכולת המופלאה שלך לשמור על חוף גוף תקין גם כאשר הטמפרטורה בחוץ יורדת אל מתחת לעשרים ושתיים מעלות צלזיוס בצל. אני נזכר גם איך לקחת אותי ביד לקומה השביעית של מגדל המים, ושם הורדת מעצמך את כל הבגדים והראת לי את הקעקוע שעשית על הלחי, ואני כל כך התרגשתי, משום שזה היה רגע אינטימי. אין, אין דבר בעולם המשתווה לרגע אינטימי: לא רגע של קודאק, לא רגע של קוק, לא רגע עם דודלי ואפילו לא רגע איצטובל פאשיסט בצורת ג'ירפה-פארדון. כן, רגעים אינטימיים הם אותם הרגעים הנחרטים במוחנו ומסרבים לצאת למרות האלצהיימר ומחלת הרדיפה, בימים בהם לא מזהים דבר מלבד כפות ידינו ופרקים ישנים של הקומדי-סטור, לרגעים אינטימיים יש מקום של כבוד בתוך ארון הגביעים של האיש אשר לחץ את ידו של יוסי רוזן. לצד התמונות שלו עם פוליטיקאים, מגישי תוכניות אירוח וחותכי-שווארמה, יש לאיש אשר לחץ את ידו של יוסי רוזן גם גביע אחד לרומנטיקה. הוא לא גדול – שום דבר "פאנסי", הוא לא מצופה שיש לבן או שנהב, ואין לו ידית שבורה, לא: לגביע הרומנטיקה של האיש אשר לחץ את רגלו של יוסי רוזן יש הילה כזאת ירקרקה, ומדהימה. ההילה הזאת, אשר שם משפחתה לא נחשף מעולם במלואו, וגם האות הראשונה שלו כנראה פוברקה על מנת למנוע זיהוי און-ליין, היא נצר לשושלת אדירה של מפני אשפה קולומביאנים עם אפים פחוסים ושיניים בניחוח של אבסולוט ציטרון. היא מטיילת לה בכל יום שלישי בין העננים, אוספת פרורי לחם עבשים ומנסה בכל כוחה להציל את האנושות הנכחדת מפני השואה המהלכת הזאת אשר נקראת אדם.