דצמבר שבר לי צלחת על הראש. בהתחלה ניסיתי להתעלם, להיות מועלם כמו שקדוש אצל המוסלמים, אבל מה לי ולחומוס עם נבטים? בסופו של דבר כולנו צריכים להתמודד עם כל מיני כלי מטבח שמרסקים לנו על הראש במהירות מסחררת. בהתחלה משפריץ דם, אחר כך בא לי לדפוק לאיזו מישהי את השפיץ של המטריה בתוך הקרקפת ושהמוח יתפזר לרדיוס של שבעה וחצי קילומטרים. אבל בכל זאת, צריך להיות אדיבים וכמעט חגביים כשבאים לטפל בעניין כזה, כי טפילים זה סוג של חיה שלא משנה כמה תנסה לשרוף אותו עם מצית של `זיפו` הוא עדיין יחפש מקום להתחבא בו, בדרך כלל בפינה אם כי פינת הנגינה מתחת לכיור היא גם תוצאה יפה של אדריכלות מודרנית. טרגדיה אורבנית בהתהוות שמשחירה את לבבות כל האנשים וגורמת להם לדמיין דברים ורודים, לחשוב שהם בעולם אחר ואולי אפילו בגלקסייה אחרת. להתעורר בתוך שלולית של נוזל לא מזוהה בשעה לא מזוהה ועם אדם לא מזוהה ולהתחיל לחפש את התחפושת מפורים האחרון, לא בטוח שזוכרים בדיוק מהי, אבל היא מוכרת מאוד, כאילו נתקלת בה מתישהו, כאילו פעם היית מאוהב בה קשות.

לשתות פינקולדה מתוך קנקן עץ, לטבוע במים קפואים מתחת לשכבה עבה של קרח. צעידה כמו במצעד, ימין-שמאל-ימין-שמאל, דורך במקום כמו לצרוח באוזן של מישהו. שיערות אדומות שנופלות לאט לאט ומזכירות לך את המשחק ההוא שמשחקים עם הפרחים הענקיים הללו. אחד הפרחים פעם גנב לך חפיסת שוקולד, כולל הנייר כסף. הוא לקח אותה והתחיל לברוח, לרדוף אחריו אי אפשר היה, אבל הוא בכל זאת נפל את כל גרמי המדרגות האליפטיים, יצר גומות בתוך קירות הלבנים. הלוואי והוא היה מקפיד על פיסוק נכון, הוא היה יכול לזכות בפרס, אולי אפילו בנובל. לא הייתה ברירה, היו חייבים לפתוח, ההפלה הייתה בלתי נמנעת. התינוק נשמט על האדמה ולא הפסיק לחייך, היה לו מובייל משונה כזה עם מכוניות פרארי מיניאטוריות שהסתובבו כמו גלגל ענק בלונה פארק של המגייארים. אני הכרתי את המגייארים היטב, בגלל שתמיד צחקתי כמה שהמילה הונגרי מזכירה לי את המילה האנגרי והאנגר וכאלה, למרות שאף אחד מן המגייארים לא רצה מעולם ללכת איתי למועדון הלולהפאלוזה בגבעתיים. האנטומיה של מגייאר לא שונה בהרבה מחציר טבול בדבש מכוורת יד מרדכי, אולי קצת יותר גבוה ועם פרופיל שמתאים ליחידה מובחרת ולא רק למש"ק ממטרות בבקו"ם.

מי שכן הקפידה על פישוק נכון הייתה חבצלת, המאמנת היפהפייה של קבוצת ההוקי מהביה"ס ההוא שתמיד רבנו איתו על היוקרה ועל התקציבים מהעירייה. היו לה עיניים בגב, הן פזלו ובכלל לא ניכר עליהן שהן סוג של נבגים נורבגיים. ג`וני הסומבררו חשק בחישוקיה ולכן באחד הלילות הקודרים של המאה שעברה מצאתי את עצמי בריקשה המנומרת שלו, באישון לילה, עם אישונים מורחבים, מחפש את הצופן של הלוקר שלה כדי לגנוב לה את אותן טבעות פלסטיק אלמותיות. הייתה לו טכניקה, היי-טק מתקדם, הוא מעולם לא טרח לשנן את שמותיה. הוא טען ש"הן כולן אותו הדבר" ואז דפק מטען סוללות במנעול המוזהב שמול פניו. לסתי נשמטה אל רצפת הפרקט, רסיסי הפורמייקה הגזורה ניתזו לכל עבר, והרגשתי ששוב מתחשק לי לתנות אהבים עם האם של אם-הדרך.

קיפודים עגלגלים קיפצו להם בחינניות על גג המבנה, לטשו בי עיניים של טלאים הינדיים, מפשפשים בכיסיי על מנת למצוא איזשהו שריד לביקור שלי ברפובליקה הדומיניקנית, ודומינו. אה-הא, כמה שהם אהבו את אבני הדומינו, ג`רבי הננס היה עושה מהנקודות שעליהן מטעמים דליקטס. אני לא אוהב את הנקודות האלו, בעצם זה די תלוי איך מכינים אותן, האם מטבלים עם פפריקה אדומה וכאלה, אבל בדרך כלל לא. מאז הבצורת הגדולה של שנת 78, הנקודות האלו עלו במחיר פלאים, ממש עד כדי כך שהתקיים בהן סחר מלא בבורסות ברחבי האשכול. האשכול – אותו אני שונא יותר מכל דבר אחר – הוא מה שיגמור אותנו בסוף כל הדברים. לא, אלוהים לא חבר באשכול, הוא עבר לקואפרטיב, ואני פוגש אותו ככה מדי פעם בקטיף הפומלות המסורתי. הוא מחייך אליי מתחת לכובע המצחיה הכתום שקיבל כשי מבית הקשישים. אני מאמין בו באמונה שלמה, אני מאמין שהוא יוכל להשיב את כל נקודות הדומינו המדהימות האלו בחזרה אל מקומם הנכון ביקום. מה שכן, הג`קלין הזאת, שעובדת איתו בקטיף, היא אחת החזאיות המטורפות ביותר שרגליה נטולות הבהונות נגעו בפלנטה הזאת. היא יכולה לתת לך מפה סינופטית, מדד משקעים, תמונות של שלג במצפה רמון, אריסטוקרטיה בפרברי חולן, שמעון אמזלג מזלגות בע"מ, הכל. התחזית צופה לשנה מראש, זאת אומרת שעכשיו, ממש עכשיו, אתם יכולים לרוץ אליה, להביע משאלה, ואז לרוץ אל הבוטקה הקרוב של מפעל הפיס ולאמר להם כמה חלבונים וכמה שומני-טראנס ימצאו במנת השווארמה הקרובה שתרכשו, בלית ברירה, תחת איומים של קאראבין לא טעון, אי שם בסניף פיצה האט כשר למהדרין באיזור ג`מייקה. כן, כן, אבל אל תשכחו את המגייארים, עם בורג מנירוסטה באמצע המצח המסוקס שלהם.