Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th January, 2019 (06:25)
The storm before the calm!
פוטו רצח לגוויות של סלמנדרות אפויות במיקסר
רכבת מאחרת אחת זה כל מה שרציתי בעולם הזה, ולעמוד על הפס הצהוב, ולהצהיב מבפנים כמו גליון של מגזין תרבות ואופנה רוסי, אולי אפילו המוסף העונה לשם פנורמה. ועכשיו אני בודק אם יש מטענים בין הספסלים, מתחת לישבניהם ובאיזור כפות רגליהם של מאות ואלפי בני-אדם ושאר הומנואידים מסורסים-חברתית. אל תשאלו אותי ואני לא אספר לכם איך החיוכים המאולצים שלכם יושבים לי החזה כמו משקולות קלקר חלודות. אני לא מאמין איך קל לי בימים אלה לבהות לתוך נורות ניאון מפלקרות, ועוד לחזור הביתה יום אחרי יום אחרי יום ולהקיש מילים ריקות לתוך דפי וורד לבנים. אני דוחף את הזכרונות היומיים שלי לתוך קורא הכרטיסים ובאופן מפתיע הקלטתי בדיוק את מה שהקלטתי אתמול, אולי עשיתי אובר-רייט, אולי באמת לא השתנה כלום מאתמול.

פולינזית אחת שפגשתי בין שמונה לשמונה ודקה על הרציף ביקשה לדעת איך אני סוחב את עצמי, איך אני מוכן לעבוד בתת-תנאים שכאלה בתמורה לבמבה, או לסוג אחר של בוטנים. אמרתי לה שאני בעצם שר בממשלה, ואף אחד לא מכיר אותי כי אני מחזיק בתיק התשתיות, אז אני יכול לקחת עבודות מזדמנות תוך כדי, ולהנות מהחסינות שלי גם במטווחים העירוניים שם אני לפעמים מנקה שירותים ומספק שירותים מיניים תמורת שימוש במכשיר הזה שמייבש ידיים. היא ייבשה אותי, הלכה לחפש קליינט אחר, ואני שוב חש כמו קלינט איסטווד במרדף אחר פילים אצטקים תועים, טועים עם כל פנייה בין עצים, תוהים האם יש לי פילים בקנה והאם זאת מצלמה דיגיטלית או ששוב צריך לשלם מחיר מופקע על פיתוח הפילם בפוטו הרחוק ממקום מגוריהם.

בחוף הנכים איבדתי את התמימות שלי. זאת הייתה חביתית שקראו לה גיתית, והיה לה ריח של פלמוליב (אני יודע בגלל שלמרות שכותבים על האריזה `לא למאכל` - אני מוצא את הטעם של הנוזל מרנין ועפיצותו הקולחת משולה ליופיה הבלתי-נסלח של נערה בת שמונה-עשרה). היא שכבה על גבה, גרגרי החול שעל גבה נצצו לאורו הלבן של הירח. היא חייכה אליי כאשר חדרתי אליה, ואמרה לי שהחוקים שלנו מעוותים, שהדמויות שלנו במשחק כבר מרוטשות ומלאות טלאים ושהיד חייבת להפסיק להניע את העט האדומה. כשחזרנו הביתה באותו הערב היא הכינה את הלולאה ושאלה אותי אם אני רוצה לשבור לעצמי את המפרקת קודם. צחקתי מהבטן: "ליידיז פירסט". הכי קל להיות אלוף בליגה אם אתה משחק בשיטת 7-4-7, אפילו אם אתה שם בחוד, הכי למעלה, קורן-פלייק מצופה סוכר חום טבול בעמבה.

שמשון היה בחור אשכנזי לגיטימי, אפילו קצת ארי, עם עבודה שהכניסה לחשבון הבנק שלו עשרים אלף יורו (נטו) לחודש והרגלי אכילה נכונים מהבית. הוא ניחן בשיער בלונדיני חלק ובריא, עיניים כחולות ועמוקות שאפשר היה לטבוע בהן ומאצ`יזמו, הרבה מאצ`יזמו. הוא היה קם כל בוקר ושותה קרטון שלם של חלב סויה טרי בכמה לגימות קצרות, ואז פולט לאוויר העולם מעין גרעפס לא-גרעפס שכזה, שהרגיש ונשמע כמו סימפוניה קלאסית אלוהית, כמו ג`ינגל של תחנת רדיו, כמו חיים. היתה לו איזה סוג של התמכרות, אפילו פ`טיש אם תרצו, לבחורות עניות ומיסכנות. כן, משהו בשילוב הכמעט בלתי-אפשרי של יופי עוצר נשימה וקימורי גוף מושלמים על רקע שחור של בגדים ישנים מרופטים שהם חיקויי מותגים זולים ודירות חדר לא-משופצותבקומות העליונות של מבנים ישנים מתפוררים ונטולי מעליות שהיה גורם לכל גופו לעקצץ, במיוחד באיזור מפשעתו. את הדייטים שלו הוא חיפש בפריפריה, בשכונות מצוקה ומתחת לגשרים. הוא תמיד היה עושה את ההצגה של "עובר-האורח", של ה-"אני מחפש את רחוב אדטו הנביא, הגעתי לכאן במקרה..", וההצגה הזאת בשילוב ניחוח מוסק על טוקסידו שכור, היתה בדרך כלל מספיק פיתיון כדי להביא אפילו יותר מדג עסיסי אחד לארוחת הערב. החברה הקודמת שלו הייתה נערת סנדוויצ`ים חרוצה בשם סנדרה, שהייתה עוברת יום יום מקרן-רחוב לפנדל-רחוב, מזהירה אנשים מפני הסכנות הכרוכות באכילת כרוכיות ומאכלים עתירי מיונז שעמדו זמן רב בשמש, ואז מפתה אותם אל סלסלתה הצנועה ומזמינה אותם לפת שחרית במחיר מופקע, אותה הם היו רוכשים ממנה בשמחה מהולה בחששות גסטרולוגיים.

הלוואי. האמת אודות גברת הסנדוויצ`ים, אגב, הייתה שונה לחלוטין במקרה של סנדרה: על אף שהייתה פלפל אדום טבול בסמבוקה, היא לא הצליחה מעולם למכור את פירות נעוריה. משקלטוה הבריות בזוויות עיניהם, היו מסיטים צווארם בכיוון הנגדי לפרצופה (ולא, לא אל עבר עופריה הבולטים והחשופים במידה נאה אך שגובלת בעברה פלילית), ולא בגלל פלולות או משהו. האמת הכואבת היא, שאותם אנשים חטאו כולם בחטא הקונסומריזם האפל, בו חוטאים כולנו - בני הקהילות המערביות. מכיוון שאנחנו כולנו סוג של כבשים בעדר, כולנו מחפשים מישהו לרוץ איתו, מישהו למצוץ את דמו ומישהו לשחוט (הלב הראשון להדקר) ולהעלות לקורבן הרייטינג (המגזין, לא מדד הצפייה וגם לא `פנאי-מינוס`). הברווז קם מוקדם בבוקר, מביט אל תקרת האש ומחפש אלוהים, ואז מניח תפילין, ואז מודה לאלוהים על כך שאין אלוהים, ושהוא יכול להמשיך להתפלל אל אלוהים כל יום וכל לילה כאוות נפשו, מבלי לחוש מצוקה כללית או להתבייש בחמדת אשת שכנו. הוא יכול להמשיך להתאונן ולאונן, ועדיין להיות בנאדם פי ח"י יותר טוב מהברווזים שהיו אבותיו, בגלל שהוא יכול כל יום, כל יום מזויין, וגם בשבת, להתיישב על כיסא במרד לבן בוהק ולשלוח מצגת מצחיקה על חברות בפאוור-פוינט לשבעים וששה אנשים בלחיצה אחת. ככה, כמעט בלי מאמץ.

התבאסתי מאוד כשמתה לי הארנבת ונילה. נכון שזאת לא הייתה חוכמה גדולה לזרוק אותה מאאודי כחולה שדוהרת ב-80 קמ"ש על הכביש המהיר בדרך לחצור הגלילית, אבל כאב הוא רק כאב ותו-לא. במשך כמה חודשים, ממש מתחת לראדאר, היא נמאסה עליי לאט-לאט, כמו טעמו הדוהה של גומי לעיסה, כמו שיר ברדיו שאוהבים בהתחלה ואחרי טחינה אינסופית מעל גלי האתר בא לך לדפוק את הראש בקיר כאשר אתה שומע את הצליל הראשון שלו.

"Dirt-cheap sexual beings", או בעברית - "יישויות מיניות זולות כעפר" - כך היא כינתה אותנו. היא הייתה פאם פטאל שחורה עם נטיות אנרכיסטיות, והיא תכננה להשתלט על המדינה באמצעות איסוף של מטבעות בערכים של חמש ועשר אגורות. היא טענה שאם קבוצה מינימלית של אזרחים תאגור כמות מספיק גדולה מן המטבעות הללו, היא תמנע מהם לעבור מיד-ליד ואז בסופו של דבר, בטווח הזמן הרחוק, יווצר מחסור במטבעות הללו בכל ענפי המשק. המחסור ירגיש מוזר, כמו שלג באוגוסט, והוא יעלה לאט לאט אל הדרגים הבכירים מטפטופי מקרים נקודתיים של נהגי אוטובוסים של אגד שנתקעו בלי עודף מדוייק לנוסעיהם. סקנדל יצטרף אל סקנדל ומכאן הדרך לאנדרלמוסיה תהיה קצרה.

כל כך קשה להתעלות מעל הבינוניות כשאתה יושב, עייף, ברכבת עמוסה לעייפה, וכל כך קשה לעשות את החתכים הנקיים האלה על קאנבס העור - כמו שחיטה כשרה, וזה מצריך הכשרה: קורסים, בחינות בסוף הסמסטר, מלצרות בערבים כדי לכסות על המינוס. אני יכול לחתוך כל כך מעט פעמים, אני מנסה ונכשל פעם אחר פעם. מתי אלמד, מתי בשרי יחדל מלהיות טריפה?

היא כל כך בלתי ניתנת להשגה, וכל יום שעובר בלעדיה צובט לי את הלב ומשאיר עליו סימן כחול וכואב. אני לא מאוהב בה - אני פשוט אוהב אותה, אני רוצה לראות אותה מאושרת ואני רוצה שהיא תהיה מאושרת יחד איתי. אני רוצה שהיא תחייך, אבל לא כל הזמן, בגלל שאז החיוך שלה יאבד הרבה מהערך שלו, אם לא את כולו.. ואז היא תאבד את הערך שלה, ואת הדעה שלה, ואת הדעה שלי. אני רוצה לראות אותה בוכה, כדי שאחרי כן, כששוב תחייך, כאשר השפתיים שלה יתעקלו כלפי מעלה, אני ארגיש תחושה של נצחון, של אופוריה. הלוואי והייתי יכול לאמר לך: לאמר לך שאכפת לי, לאמר לך שאני מרגיש נבגד - אבל אני מוכן למות למענך. אני מרים את הכוס באוויר, אוחז בה חזק כדי שלא תחליק לי, שלא תישמט, שלא תיפול על הרצפה ותישבר, כמו המעריצה מספר שלוש של אבירמה גולן במגדיאל.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!