Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

23rd August, 2019 (10:12)
Death from above?
אורח: גורבצ`וב המיותר פשוט עושה עמידת ראש חד-סיטרית בתוך ענן של סוכר מלוח
(אין לי כוח) בשניות אלו ממש, כאשר אני מביט עלייך ילדתי, צוחקת ומאושרת, אני פשוט רוצה לסיים את חיי. סדרי העדיפויות שלי לא נכונים, אני מרגיש שפשוט אי אפשר להיות צודק, אולי נולדתי מוקדם מדי. זה כל כך מוזר, כשאני חושב על כל המיליארדים שמתו במשך כל השנים הללו, על כמה אנחנו יכולים להיות אנוכיים לפעמים כשאנחנו מתמודדים עם ההווה שלנו. אולי עשיתי טעות כשהבאתי אותך לעולם הזה - מי יודע. זה כל כך משונה: את עדיין כל כך צעירה, ויש לך עוד כל כך הרבה שנים לחיות, אבל העולם הזה לא יהיה שם כשתגדלי – כל מה שיהיה הוא רק שלט ניאון אחד ארוך שיורד מהשמיים ומאיר את ענני העשן הסמיכים שמסיבוב באור סגול וחולני.

אנחנו מנסים לתעד את אשר מתרחש - ואושרנו רב שכן ההיסטוריה אכן מתועדת בצורה יפה. אני חושב שאני אהיה מאוד עצוב אם ההיסטוריה שלי ושלך לא תקבל את התיעוד המספק. זה יגרום לי להרגיש כאילו חייתי את חיי לשווא.

סתם בא לי למות, הנה אני תוקע בעצמי בובה של מקק שנשארה לי מהתחפושת לפורים (התחפשתי לפוליטיקאי) ומנסה להגעיל את בתיה. בתיה רואה את זה ונותנת בי מבט של "הילד הולך לפנות זבל עוד עשרים שנה" והנה אני מרגיש איך זה שוב בא לי, ההרגשה הזאת של אין-לאן-לברוח. עם מטיל זהב תקוע בין השיניים אני יכול רק לאבד עכשיו את הראש שלי ובתוך המציאות המבולבלת ודווקא יתאים לי יופי להמשיך להתברבר. ג`י פי אס זה בשביל קרטונים. אם אתם אוכלים קרוטונים כל יום, כל פאקינג יום, אתם תוכלו לחיות המון המון כמו האנשים האלה בבראשית. מי יודע איך ספרו שם את השנים – אולי באמת אנשים חיו פעם חיי נצח בלי כל היוגורט הפרוביוטי והספינינג. היה אופני כושר? היה זכויות למיעוטים בימי הפרת והחידקל? היו אנשים אדמוניים? גאנגסטרים היו, הם סחבו מחצלות קש ממקום למקום – מין סוג כזה של עסק נודד. ג`ינגלים ברדיו – זה הפתרון להכל! מרקאנטיליזם במיטבו.. תקנה אוטו במקום אוכל משובח לחצי שנה, במקום אספקת לחם אחיד מסובסד ל-25 שנה, קצת פחות שקשוקה בחוץ. אני קלטתי את כל זה כבר מזמן, ידעתי שקייטי הולכת להתחתן עם טום כבר בפעם הראשונה שראיתי אותה משתזפת על המזח הקטן ההוא, עכשיו אני מרגיש שמיציתי את הפוטנציאל שלי ואני יכול לחיות בשקט. לא נשאר לנו כלום עכשיו – שאלוהים יציל אותנו.

בתוך המסדרונות הארוכים עם הלוקרים הנעולים יש כרפס אימתני שמנסה לתקוע לעצמו מחט קטנטנה. יש לו כתר מקרטון על הראש, והכתר נוצץ. והוא מנסה ומנסה אבל לא מצליח לאתר את הוריד, אז הוא לוחץ חזק יותר וחזק יותר, ואין שם וריד. אז מה הוא עושה?? הולך לראות משחק כדורסל בין בית"ר אורנית לנבחרת כל הזמנים של מגדיאל!! כן, כן, ככה הוא אוהב! זה השקט שלו! זה מה שעושה לו פרפורים בלב. לפעמים הוא אפילו לוקח רוטב פסטו ומעיף קצת על השופטים המיסכנים שבכלל נמצאים שם בהתנדבות. רק כדי להראות להם שהוא לא פועל זר! כי אין לו תעודת זהות (יש שביתה במשרד הפנים).

אולי זה אמור להיות ככה - אני מצטער שאני לא יודע. נכון שהכל היה הרבה יותר נוח אם היינו יודעים מה המטרה של כל זה? למה אנחנו חיים משמחה לשמחה ומעצב לעצב? ואיפה כל האנשים האלה - שאף אחד לא הכיר אף פעם - איפה הם עכשיו? הם כלום, הם מעולם לא היו קיימים. כל יום ויום מהחיים שלהם, הימים בהם הם שיחקו עם חברים שלהם בחצרות אחוריות שם הם חוו נשיקות ראשונות על ספסלי עץ מוטים על צידם. זה מעציב אותי שאנחנו לא מספיקים את הכל, שאנחנו רודפים אחרי זנב בלתי נראה. זה מעציב אותי שאנחנו מדברים בקולות שונים.

היא לוקחת את עצמה, על הרגליים הארוכות והשבריריות שלו, נתיב ארוך של דם ארגמני משתלשל מתוכה, היא פוסעת לצדדים, אחורה למעלה ולמטה אבל בשום פנים ואופן לא קדימה. היא מחפשת את האיש לו תאמר את מילותיה האחרונות, בזמן שהכל נהפך להיות מונטאז`, סאפייה. אי שם היא מחכה, בתוך מרחב דמיונה האינסופי, לבושה בחליפה שחורה עם פסים לבנים, עינייה מרצדות מול מסך ממצמץ, חתול לבן עומד על זוג רגליו האחוריות ומנסה להנפיק אשרות כניסה לגמדים נורבגים – חייזריים במידה מסויימת. הסתייגות קלה.

זה ארגז החול של החיים. אנחנו משחקים בו עם כפות הפלסטיק הכחולות, חופרים עמוק באדמה, חושבים שנגיע לאנשהו ומוצאים רק תולעים במקרה הטוב. זה חוט דק מאוד ואנחנו הולכים עליו, נופלים בכל צעד מחדש. זה אפילו יעציב אותי מאוד אם אני אסיים לכתוב את הפסקה הזאת ותהיה הפסקת חשמל והכל ימחק.

כשאני מביט אל תוך עיניך, אני ממש לא מאמין שאני רואה את היופי שלך דוהה משניה לשניה. זה לא נכון שאני אוהב אותך פחות, להיפך – במידה מסויימת פצעי הזמן מייפים אותך, ובמידה אחרת את יכולה להיות כל מה שבא לך עכשיו: זקנה בת שמונים על כסא בפינת חדר קר, סבתא מחייכת בת שישים עם נכד על הברכיים, את יכולה להיות האישה העסוקה הזאת בת הארבעים ברכבת בדרך לעבודה, זאת שקוראת את העיתון שנותנים בחינם. את יכולה להיות החמודה הזאת בת העשרים במועדון, זאת שמקפצת לה שמחה וקצת שיכורה, או בת העשר שמשחקת תופסת עם החברות בבית הספר, או התינוקת הקטנה ששוכבת באינקובטור אחרי לידה מוקדמת בחודשיים וחצי. אבל אני מעדיף אותך ככה בכל מקרה – איך שאת עכשיו, עם החיוך הזה שדבוק לך לפנים.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!