Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

23rd August, 2019 (10:51)
Never a captain, always a captive!
זה לא היה השם המקורי של הסיפור הזה
אנטון שוב חיפש הצדקה לקיום היד השלישית שלו, שתקועה על דלת-העץ של החדר שלו. כאילו, אי אפשר היה להשתמש בה כקולב בגלל שהיא מתעייפת ומפילה בגדים על הרצפה. אי אפשר היה לכסות אותה בגלל שזה חוסם לה את האוויר והיא נחנקת ומתחילה להרקב ו"לך תזיין מישהי בחדר שלך כשיש צחנה של גווית-יד באוויר".

הוא קיבל את היד ממש לגמרי במקרה באיזה מבצע של סופר שפתוח 24 שעות ביממה ביוהנסבורג. המוכרת, בת-דודה רחוקה של שולמית אלוני, אמרה לו כאשר יצאה הקבלה, שהוא הקונה השבעים ושבע אלף שבע-מאות שבעים ושלושה שלהם מאז סיום האפרטהייד, ושהוא יכול לבחור בין לקבל מציצת-אגודל מאוגר רומני חובב-נובלס לבין יד נוספת. רק לאחר שגילה שהאוגר הוא פיקציה, התפשר אנטון על היד המזויינת שדפקה לו את החיים שניה-אחר-שניה.

את הגירלפריינד הקודמת שלו, זהבה, הוא הכיר ממש במקרה כאשר דרס אותה עם הטרקטורון הורוד שלו, אי-שם בנתיבות. היא הייתה ברונטית מנומשת עם אגן צר בצורה מעוותת, עד כדי כך שאנטון הצליח להקיף אותו בעזרת שתי כפות ידיו בלבד. זהבה הייתה קיבורדיסטית של להקת מטאל חרדית מיקנעם בשם 'דיי קאבאליסט דפיציט דיסאורדר', או בקיצור: דקד"ד.

אני באופן אישי אוהב את דקד"ד. הם יהוו איזושהי אלטרנטיבה מקומית מוצלחת לכל המטאל השוודי שיוצרים בסצנה בשנים האחרונות. באחת ההופעות של דקד"ד אני אכיר איזו מישהי חמודה עם המון מייקאפ שתיקח אותי לכל מיני מחוזות אשר מעולם לא הכרתי, כמו למשל ירושלים. היא ואני ניסע העירה באוטובוס של מטרופולין באיזה יום גשום ואפלולי של תחילת פברואר ונרד ליד השוק, שם נבלה יום שלם של טעימות פלפלים אדומים חריפים יחדיו, ואז נילך יד-ביד אליה הביתה, ואמא שלה תגיש לנו סלט חצילים בטחינה. אחרי הארוחה אנחנו נלך לחדר שלה שיהיה כמעט אפל יותר מן העולם בחוץ, אבל יהיה שם מאוד חמים ונעים, ויהיו בו קולות של פכפוך נחלים. נישב על המיטה הפצפונת שלה ונעשה אהבה על רקע דיסק של 'אניגמה' שהיא שומרת במיוחד לרגעים כאלה (קטעי גראולינג לא יעשו לי את זה בזמן משגל). ואז היא תכיר לי את האחד.

האחד הוא המקושר הזה, שמכירים ולא מכירים, שיש לו אפס חברים ברשימה אבל הוא חבר של כולם. הוא יכול להכנס לפרופילים שלכם בלי להופיע ברשימות הצופים האחרונים, אי אפשר לחסום הודעות המוניות ממנו והקהילות שלו תמיד מלאות בסלבריטאים שאשכרה מעלים דיונים חדשים על בסיס יומי. אומרים עליו שהוא מלטף במעגלים את פתחי היציאה של בקבוקי החרדל שלו, אבל אני - כשאכיר אותו - אבטל את השמועות הללו במחי ארגז תפוזים.

אנטון לא כל כך מצא מה לעשות עם ארגז התפוזים שלו, והוא גם פחד נורא להפצע מאיזה שביב עץ ולמות מאובדן דם, ולכן הוא החליט לשלוח את הארגז הזה, על תכולתו המשחירה, אל אחד מקרובי משפחתו בקיבוץ האון.

שבועיים לאחר מכן הגיע הארגז אל סוולן-גאמז ג'ריקו, שנעץ בארגז מבט ושלושה נעצי זהב מחודדים. ג'ריקו היה מצית-דגלים דגול, הוא דגל בשריפת דגלים כדרך חיים, ומדי פעם היה ניתן לראות אותו שורף גם דגלים של מדינות ואף קבוצות כדורגל יקרות לליבו. "לעולם לא תוכל לחוות שחרור כמו השחרור שבשריפת-דגלים", היה אומר בקול התרנגול שלו ומוסיף איזו הקנטת "קוקוריקו" קטנה ומשפדת.

"אני יודע שאנשים מחפשים את האהבה, את הרגש שבחיים שלי. רגש זה רייטינג, סקס זה רייטינג, גביע העולם בכדורגל זה רייטינג, תכניות ערב שישי בערוץ הירדני זה רייטינג. אבל אני לא יכול לתת דברים שאין לי, אני לא מסוגל ליצור משהו מדבר שאיננו קיים, אני לא אלוהים ואני אפילו לא מייקל ג'ורדן. אבל אני יודע דבר או שניים, כי הייתי נוכח בלא מעט שיעורים בבית הספר של החיים. שרדתי חורפים קשים של אימונים בבוץ בו שקעתי עד חוטמי. שרדתי גרגירי אבק בקוטר של סאטורן. שרדתי אפילו מעצור בתת-רובה-סער גליל מנוסר. אני פיקח, ולעיתים גם פיכח. גם אני נכנסתי לסרטי קולנוע מחורבנים עם נערות ליווי בלילות שישי כדי שאוכל לספר אחר כך לחבר'ה. ולכן אני דורש.. לא, אני מפציר בכם, אנשיי היקרים! לקבל אותי לאיגוד מפני האשפה הסגולים שלכם!!" הוא אמר להם וידיו רעדו.

איכות זאת לא מילה גסה - אבל "ציצשמוקכוסזין" זאת כן. מפני האשפה הסגולים, או בשמם האורבני - אלפא-גאמה-כאפה-לפנים - הם האנטיתזה לכל מה שעשינו ולכל מה שאי פעם נעשה. הם סוג של הומאז' וגם קאונטר-קאלצ'ר לכל אותן דוגמניות הידיים אשר מקפצות בבגדי-הים שלהן כל הדרך אל מיליון צפיות בפרופיל. אבל הם בורחים. הם בורחים מעצמם, מהסינרגיה ומסקאטמן ג'ון.

אני זוכר איך בלילות קשים ועייפים הייתי שוכבת על גבי, ומהריצפה מביטה אל התקרה, ואותו גמגמן ארטיסטי פופולארי היה מנעים את השניות האחרונות של עירותי, בטרם הייתי טובעת בעולם שלם של חלומות על לאטקס. היה בפנים שלו משהו שמח, משהו יפה, משהו אקסטרא-אורדינרי: הבחור המשופם עם המגבעת היה כמו כתם לבן על המוזיקה השחורה של אותם הימים. כן, גם אני הייתי גרופית, צרחתי ואפילו התעלפתי בהופעות של בויבאנדס שכבודן במקומו מונח, אבל מסיבות הכיתה עם הבמבה היבשה, הביסלי הספוג בקינלי על צלחות פלסטיק לבנות, ריקודי הסלואו ה"צמודים" והגמגומים של סקאטמן ג'ון היו הדבר שעיצב אותי להיות כל מה שהנני ואינני היום. בגלל שכל אחד אוהב את הקרמבו שלו וגם אני רוצה להיות פעם חסידה לבנה ולעוף עם כנפיים שבירות מעל מגדל שער העיר.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!