Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th June, 2019 (08:39)
A wishing well that wishes well..
דיסקווליפיקציה! / מנטליות הסוס המת / Bottle of Urine
אין שום דבר מרשים בטופס הכחול. אני אמור להיות שמח שהוא מלבני, שהוא לא לבן, שלא נגמר עדיין התקציב לטפסים צבעוניים - אבל אני לא.

המוצב שקט מאוד בשעה חמש לפנות בבוקר: שומרי הבוקר, עטויים באוברולים הכסופים שלהם, מפטרלים מסביב לעמדות הממוגנות, מקבלים בברכה את קרני השמש החמימות הראשונות וסופגים את קריאות המואזין האחרונות. אני חושב שהאנשים שם מתאמנים שם ברצינות על אומנות ההתאבלות. כן, זהו מין שלב כזה, אחרי ההתמקצעות באומנות ההתאבדות, ואחרי ששעת חצות מגיעה ואני עם הפנים בתוך הצג של הסלולרי אבל אף אחד לא מתקשר או משאיר הודעה ואני כועס על כל המין האנושי עד כדי כך שבא לי לצאת למלחמת יחיד על קבוצת האנשים המאכלסת את הקניון הקרוב למקום מגוריי.

פתאום יריות וכולם נופלים, וכך גם אני. צעקות, בכי, מחפשים סימנים של דם שהושפרץ בצורה אומנותית ביותר, אולי סוריאליסטית אם מתעלמים מהשימוש הסגפני בפלטת-הצבעים, מספיק על הבטון. אני מתחיל לקלוט שפנים ורודים מתרוצצים מסביב, איפה שיש עפר. הם מתחפרים היטב, רצים בין מחסות ושומרים אחד על השני עם מכות אש. ההבזקים מול העיניים שלי כמעט בלתי נסבלים בשלב זה.

על הכף הימנית של המאזניים יש ערימה גדולה ואפורה של חלומות. מעין פלומה כזאת עם מלא שיער שנראית כמו גוש של אבק שמטאטאים מבין הארונות שש פעמים בשנה ופחות. בצד השני, יש מין קוביה ורדרדה כזאת, העבודה, או הג'וב אם תרצו ואם לא. תראו את המאזניים, שתי הכפות נמצאות עכשיו באותו הגובה, אפילו לא מיקרומילימטר אחד של הפרש רום בין האחת לשנייה. ובכל זאת, אומרים לי כל הזמן לרדוף אחר החלומות שלי. וזאת שטות. שטות משום שהחלומות הם רק חלומות, אבל העבודה היא ממשית, היא שמה את הלחם על הצלחת שלי. העבודה מפרנסת, העבודה מכלכלת, על העבודה אנחנו קמים ונופלים. החלומות הם אשלייה, הם סולם מתמשך והולך שלא מגיע לעולם לשום מקום מלבד אל כמה רגעים קטנים ואופוריים. אז החלומות צריכים להיות קלים בהרבה מן העבודה, ובכל זאת הם לא. המסקנה הנובעת מכך היא שהמאזניים לא מכויילים, אולי אפילו מקולקלים. אולי הפירסומות בטלויזיה משקרות. אבל הפרסומות אף פעם לא משקרות – רק בחדשות תמיד מלטשים את האמת. העולם לא מת, הוא חי ובועט בדלי, וגם אם מדי פעם אני יורק אל הבאר ממנה אני שותה – עדיין אין שם מספיק מים כדי לכסות על הצמאון.

"נואשות זה בושם מצויין", תמיד אמרתי. אני משפריץ קצת על הורידים, על המצח ובין הבהונות, בשקדנות – כאילו אני שקדייה מלבלבת וזהו טקס היציאה שלי אל המערכה. הפעם הראשונה שאני פוגש אותך ואת נראית כאילו לא התבגרת עשור שלם, כאילו נשארת אותה ילדה קטנה ולא-תמימה בת 14. אני מביט החוצה מן החלון הכהה ומחפש את המצלמה-הנסתרת, את לוקחת עוד שאכטה מן הסיגרייה. יש ריח של עשן, אבל עשן כזה של טיגונים בשמן עמוק ביום חורף גשום וקר. של סמיילי מעוות.

הסמיילי קצת הומופוב לפי דעתה. "הוא מטאליסט והומופוב, והוא שומע את המוזיקה האפלה שלו ותוך כדי יורק על הטלויזיה כל פעם שמופיע אחד מהמוצהרים על המרקע", היא אומרת בטון כבד, "אני חושבת שהוא חושד בהם, שהם הולכים להשתלט על העולם. בהתחלה הם יקימו מדינה משל עצמם, ואז הם יתחילו לספח אליהם טריטוריות מסביב בגלל הכוח האלקטורלי שלהם, ולאט לאט תראה שיקום גוש הומוסקסואלי.. כמו שהגוש הקומוניסטי היה אדום, אז הגוש ההומוסקסואלי יהיה צבעוני, אבל צבעוניות כזאת פאשיסטית". אני נשאר המום, "את בעצמך הומופובית". אבל הסמיילי באמת קצת הומופוב, יש לו שיער ארוך בצבע פחם כזה והוא עושה כל מיני דברים שמטאליסטים עושים וכן, הוא יורק על המרקע מדי פעם, אבל זה רק בגלל שהוא אנטי-ממסדי. זה כמו תסמונת טורט – זה לא בגלל אביעד קיסוס והתוכנית הזאת 'קוויר איי', או משהו. "בוא, אני רוצה להראות לך משהו בחדר שלי. אני גרה מעבר לפינה".

כשאנחנו מגיעים אלייה אני מוצא חדר מושלם, קצת מריח כמו סמים קלים. היא מושיבה אותי על המיטה שלה. "אני רק הולכת לענות לכמה מיילים וכבר חוזרת, וכשאני חוזרת" - היא אומרת ומכניסה את האצבע שלה קצת בתוך הג'ינס שלי – "אני רוצה לראות אותם למטה, עדיף לא לראות אותם בכלל". אז היא הולכת ואני נשאר שם קצת, מחכה. ומחכה, ומחכה. הדקות חולפות, השעות, הימים – והיא ממאנת לשוב, ואני יושב על המיטה שלה עם האפיריון המופלא עם המכנסיים מופשלים ומרגיש מטופש. אולי המחשב הרג אותה? אולי היא לא באמת קיימת? אולי ואולי ואולי. אז אני מחליט לעשות מעשה וניגש אל החדר ושם אני מוצא אותה, במלוא תפארתה..

מחוברת לחשבון אדמניסטרטיבי ב"מקושרים"! היא ממש עורכת שם דברים, וקוראת לאנשים זרים את ההודעות מתוך הדואר!! אני נופל על הרצפה, מעולף. יש לה קורי עכביש בין האצבעות והמראה האינטלקטואלי שכל-כך אהבתי, של השיער האסוף והמשקפיים העגולים, הופך אותה כעת לסופר-גיקית שלא הייתי מתראה איתו אפילו ברחוב הראשי של כפר-סבא. היא ממש נראית לא-מכויילת, מג'וייפת כמו גויאבה רקובה. "אני מצטער שאני קצת מזניחה לאחרונה" היא אומרת לי בנונשלנט ומבלי להסיט מבנה מן הצג המרצד, "זה פשוט ש.. אתה יודע איך זה.. או שלא שולחים הודעות בכלל או שפתאום כל העולם ואחותו מחליטים שהם רוצים לדבר איחת בדיוק באותו זמן". "יש בזה הגיון מסויים" אני אומר, "אבל תראי, הפשלתי מכנסיי למענך כבר ביום שני ועדיין לא באת ואמרת לי מה דעתך על הבוקסרים שלי". "הם יפים" היא אומרת, "אני מצטערת שאני קצת מזניחה אותך לאחרונה, ולא מסתכלת עלייך אפילו כשאני מדברת איתך, אבל אני בדיוק קוראת פה את הדואר של המקושר אשכוס ז', וזה מדהים אותי".

אני מביט אל המסך, יש שם באמת הודעה מאשכוס ז', הוא מנסה לארגן את כולם למסיבה ביקנעם-עלית. תמיד אהבתי את יקנעם-עלית, וגם את התחתית למעשה, בגלל שהיא נמצאת במיקום חביב, ויש שם גם קניון/מרכז מסחרי כזה ועשיתי שם כמה עצירות כשנסעתי לכל מיני מקומות בזמן שירות הסדיר שלי. יש בו מין חספוס כזה, לאשכוס ז' הזה, הוא נראה כמו פאלאדין ברמה חמש-עשרה לפחות, אבל יש לו כובע קאובוי מרוטש ופנים מרוטשות עוד יותר, ובאלבום שלו יש תמונה שבה הוא מציץ לזקן מתחת לחצאית (הסקוטית?!?). כתוב שם שיש לו פ'טיש לסקוטיות, ולג'ינג'יות. והוא שומע רק את גארבג'. "אני שמח רק כשיורד גשם" – זה מה שהוא למד ממערכות יחסים קודמות.

מערכות יחסים קודמות זה כאילו שקטר של רכבת מחייך אלייך, זה סוג של מטען כזה שאתה נושא עלייך בקרונות האחוריים אבל הוא נרקב לאיטו ויש עליו מלא עובש והוא נראה כמו בחורה גיקית שיושבת כל החיים שלה מול המחשבים ונכנסים ויוצאים לה ג'וקים מתוך הפה. כן, כן, ברור שזה חשוב שיש אקסים/אקסיות – ברור, כן כן. זה הכרחי להמשיך הקיום האנושי. אני יודע מה חשוב להמשך הקיום האנושי – גז פרופן!!! הוא נקי וחסר-ריח ויעיל והוא לא פחמים!!! כן, כן, כן פרופן זה האלוהים!!! פרופן סייב אס, יה!
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!