Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

23rd August, 2019 (10:30)
Feels like a warm apple 3.14159265359
בסך הכל הדרך של אזרמלדה לבחוש מיונז הידרופוליטי
השלמות – כוסית ברמות, מעל לכל דמיון. והיא, כשהיא הולכת לה ברחוב הראשי כל המבטים מופנים אליה כמובן. היא שומרת פנקס קטן של כל הגברים שהזדיינה איתם מתוך רחמים. כן, פנקס, שלם. מצד אחד יכול להיות שזה הרבה: דף, שני דפים, ארבעה-חמישה גג.. כמה גברים כבר אפשר לזיין מתוך רחמים עד גיל עשרים וחמש? הרבה, מסתבר. בעצם, זה לא חוכמה, כי את כל הזיונים שלה עד היום היא עשתה מתוך רחמים. קצת מוזר הקטע, אבל זה משעשע. בינה לבין החברה הכי טובה שלה היא קוראת לפנקס הקטן שלה "מיי ליטל פינקס אוף מרסי-פאקס", מעין משחק מילים לא ממש משעשע. הבחור האחרון, מלפני שלושה ימים - דווקא היה חמוד, וטוב במיטה. הם בד"כ כאלה, כי יש לה סטנדרטים, לשלמות: נאים לפחות, מטופחים חובה, רזים כאלה, מסודרים כלכלית, או סתם כאלה שיודעים איך להקסים אותה. נכון, מדי פעם יש פאשלות קטנות, כאלו שמסריח להם מהפה כרונית, כאלו שהיה להם חתול בתור חיית מחמד, אבל לרוב היא מתעלית עם הבחירות שלה. לפוליטיקאים היא לא מתקרבת – הם מקללים יותר מדי, והשיער הכסוף על הראש שלהם ממש לא עושה לה את זה.

אבל מתוך כולם, היה אחד שהתעלה מעל – דווקא היה בחור עני ברמות, ממש פרסומת לנוער במצוקה, אבל היה לו לב זהב, קראו לו שאניק. אחרי הזיון-רחמים היא דיממה מכל מקום אפשרי: היא דיממה מהחורים של גופה אליהם הוא חדר בעוצמה, היא דיממה מהפה כשהקיאה דם, היא דיממה מהלב אותו הוא שבר לה: הדימום הראשון היה תוצאה ישירה של חוסר-עדינות, חוסר-לובריקציה וחוסר-תשומת לב, הדימום השני היה מחלה שהוא הדביק אותה בה ממנה היא החלימה כמה חודשים לאחר מכן, אבל הדימום השלישי – הנורא מכולם – ממנו היא לא תצליח להתאושש.

השלמות עומדת על הגג של איזה בניין שזה עתה הסתיימה בנייתו, משוחה בדבש טהור ובוחנת את המרחק מהקרקע, אומדת כמה זמן יקח לה להגיע אל העפר שלמטה. מאחוריה הקהל שואג "Go! Go! Go!” ומוחא כפיים באקסטזה. היא מרימה את היד, צללית שנראית כמו פמוט של שבת, ואז ברגע אחד יש שתיקה צורמת כשקליעי רוח חרישית מרעישים כמו רובה ציד. כמה פסיעות, צעד, צעד, צעד, צעד כמו חייל סובייטי בייקוצק. היא קופצת. שתי סלטות, ברגים, ג`אגלינג של פטישים בזמן ההאצה, בסוף ענן פטרייתי קטן של אבק וצליל קווץ` בעוצמה שבע-עשרה. הקהל מוחא כפיים באקסטזה, "שעעעעעעעעעעעעעעעעעער!" צווח מאיר אינשטיין בקול צרוד וניחר ואבי רצון מרצין הבעת פניו ואומר בקול שקט "פתאום בא לי פאנטה שוקטה, מאיר". לכל התחלה יש סוף, כל טיפה של מוטיבציה ניתנת לייבוש וכל בקבוק שמכיל מים קפואים יכול להפך נשק-קר אם מחדירים לתוכו גופרית חנקתית נוזלית. באותו המירוץ האלים אחר האושר המיותר, אנחנו מוצאים את עצמנו פעם אחר פעם לוקחים קיצורי-דרך דרך נופים מרהיבים של ירוק מלבלב, של כחול בוהק מתחת לקרני שמש ושל צהוב של סמיילים וכן, גם אדום של דם יש שם.

ירושלים, העיר העתיקה, השלמות זוקפת את הראש בגאווה, מרימה את החצאית ומחפשת משהו טוב לעשן בין הסמטאות. היא עוברת בין קרן רחוב לקרן שמש לקרן רחוב ומתישהו זה יקרה, מישהו - לא משנה מאיזה רובע – יתן לה איזה סניפה של דבק מגע משובח. מאז הפיאסקו שלה בנתיבות היא לא הכניסה שום דבר איכותי לתוכה. מאז אותה המסיבה והמבטים הקרים שהיא נתנה לי על רחבת הריקודים היא לא עשתה שום דבר שעליה היא תצטרך לבקש מחילה ביום הכיפורים הקרוב.

עכשיו אני חופר מחילה, מנסה לברוח מבית-הכלא הזה שהוא המוח שלי. ג`ימי, השומר הגרוזיני המסורס, עומד מאחור ומשגיח שאף סוהר לא יגיע וידפוק לי תלונה על נסיון בריחה, וברקע הריח של החמין של שבת שכל כך מזכיר לי צהרי-שבת ברמת הגולן בימים שדווקא העדפתי לזלול ג`חנון עם רסק ובלי-ביצה. שתי ביצים, זה מה שהיה לג`ימי, לפני שנסיון הבריחה שלו נכשל. תסלח לי שאני מספר לכולם, אבל קשה לי לדמיין כמה זה כואב כשהביצים שלך משתפדות על הגדר שאתה מנסה לקפוץ מעלייה. מיליוני ילדים בפוטנציה – כמו שואה קטנה והכל בגלל מוט ברזל או שניים במקום הלא-נכון.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!