לכל שכבה יש את השטיין שלה. כן, כן, גם בשכבה שלך יש איזה שטיין אחד לפחות, וגם אם בספר מחזור אין אף שטיין במפורש – תהיה בטוח שיש שם שטיין אחד בהסוואה. אולי ליד התמונה שלו כתוב 'אברהמוב', אולי 'נחמיאס' ואולי 'שטרלינג', אבל אל תתן לזה להטעות אותך: הוא שטיין ברמ"ח איבריו.

שטיין הזה הוא בחור חכם, חנון אפילו. יש לו את אותה תסרוקת מאז החופש הגדול בין י' לי"א כשהוא החליט לעשות נסיון ולשבור תדמית – קרוב לוודאי קוצים עם הרבה ג'ל ירוק או לבן-קוקוס-חוחובה. הוא לא היה פופולרי בתיכון, כמובן, אבל לא הציקו לו כמעט – את הניאגרה באסלה הוא מכיר רק מהצד הנכון ואין מצג שהוא זוכר לאיזה כיוון מסתובבים המים שם כשמורידים אותם. יש לו חברה שהכיר בתקופת הסדיר, כשהיה ממר"מניק עתודאי כזה שהוא החלום של כל אמא פולניה והם ממש חמודים ביחד. היא בסדר כזה, ככה-ככה, לא ממש כוסית אבל אתם יודעים – הם באותה רמת אטרקטיביות חברתית, ככה שכולם מרוויחים.

אתה נפגש איתו ככה מדי פעם בסופי שבוע, כשאתם מתפנים מהעבודה, ואתם עושים משהו, אולי יוצאים לשבת בבית-קפה, אולי רואים משחק של הפועל, אולי יוצאים בזוגות כשיש לך בת-זוג להביא. זה תמיד נחמד. יום אחד נופל עלייך השטן, ובפרץ של דימנטיה אתה לוקח מזלג-מטבח ונועץ לו אותו במוח. כל המוח שלו מתחיל להשפריץ עלייך אבל לוקח איזה כמה שניות עד שהוא מת, ובשניות האלה הוא דופק לך כזה מבט של "וואט דה פאק?! מה אתה עושה? מה תאמר לאמא שלך?!" (כי אתה גם אשכנזי). אז אתה מגרד בראש ומנסה באמת לחשוב מה תגיד לה. בסוף, הרבה אחרי שנתת לכלבה שלך נחמה לאכול את הגופה שלו, אתה מחליט שזה יהיה עדיף לא לספר לאמא, כי היא עדיין לא התאוששה מהדייט האחרון שהבאת הביתה: פועל תאילנדי גדול ושחום (גם גילית כמה קשה למצוא כאלה בשכונה שאתה גר בה עכשיו).

כל הדרך חזרה מן השוק הסיטונאי בעכו אתה מדמיין שמישהי לוחשת את השם שלך מהכיוון של העורף, וזה גורם לך לחשוב עוד קצת על משמעות החיים: על היופי של השמיים הורודים בשקיעה, על גלי ההדף של פצצות המימן המיניאטוריות שמוטלות מדי בוקר ליד החלון שלך בשש בוקר, ואתה מודה ככה, בינך לבין עצמך, שאין ממש משמעות לחיים. זאת כנראה העת להתפכח, להבין שזה באמת אמור להיות רק חברים, משפחה ועבודה. קצת קשה לך לעכל את זה, כי אתה עוד מאמין שיש משהו מעבר, למרות שאתה ממש לא מוצא אותו.

בהלוויה של שטיין, כשכולם נראים כמו גברים בשחור, אתה יושב בצד של הכלה. אם היא לא הייתה בוכה – היית יכול להשבע שהיא בעצמה מתה כי היא נראית כמו גוויה. לרגע אחד עוברת לך המחשבה לזיין אותה בגלל המחשוף העמוק, אבל אז אתה מתעשת ומחליט במקום זה להתחיל עם איזו ג'ינג'ית מדהימה שמנסה להתמודד עם סיגרומט סורר.

"הוא בלע לי את הכסף" היא אומרת לך ואתה דופק על המכונה ומפיל את החפיסה, מרלבורו אדום, ואז עונה לה בשיא הקוליות והכנות "אני דווקא אוהב כשהן בולעות לי". היא מחייכת חיוך עצל, אתה מתחיל לפלרטט, היא מפלרטטת בחזרה, מפה לשם אתם מוצאים את עצמכם משחקים דוקים במושב האחורי של האוטו גלידה של אחיו של המנוח. היא מזכירה לך שחקנית קולנוע שנורא אהבת כשהיית קטן, כשרק התחילו הכבלים בארץ והיית צופה בערוץ הסרטים בסדרת סרטי "עמנואל" ומסובב איזו עמנואלה של מטען פלאפונים-ידני למחנאים.

בבוקר, כשאתם מתעוררים עייפים מלילה של משחקים סוערים (כולל כמה מארסים בשש-בש), פתאום בא לך נורא ליסוע לקיריון. קשה לך להסביר למה, אולי בגלל שהג'ינג'ית נראית כמו מוצקינאית, אולי בגלל שנמאס לך מכיכר המדינה ומדיזנגוף סנטר ואולי בגלל שהסנטר שלך מלא חצ'קונים – אבל בא לך נורא לסוע לקריון. פתאום אתה נורא אוהב את הקיריון, הקיריון הוא פסגת שאיפותיך בחיים, האברסט הוא רק שני ברמותו לקיריון. אבל יש לך בעיה – פרצו לך לרכב וגנבו משם את ההגה ואת העץ-ריחני של עגבניות-שרי. אז איך תגיע?! – "פשוט מאוד!" אומרת לך הג'ינג'ית שנראית אפילו יותר יפה ומדהימה מאתמול, צללית גופה ועקלקלות קימוריה, עינייה הבוהקות, ריח הבושם שלה שהתערבב עם מיצי הגוף של שניכם. אתה מסתכל עלייה מסוקרן, מחכה למוצא פיה כאילו מדובר בנביאה, באלוהים בכבודו ובעצמו. "נו, איך? אוטובוס? רכבת? מטוס? חחחחח :-)". "לא, קח אלפקה סורינאמית צולעת בעלת אזרחות קולומביאנית שתקוע לה בקבוק חרדל באוזן!".