Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

25th March, 2019 (04:15)
What does this big red button do?
מראות, או: כשאת אומרת 'כן', למה את מתכוונת?
מביט על עצמי במראה ורואה רק סנוור צהוב שמשתקף מהמנורה למעלה. ובכן, הם אומרים שהרגעים הטובים לא נמשכים הרבה זמן. כן, ליתר דיוק, האמת היא שהרגעים הטובים אמורים להמשך מעט ככל האפשר, כי רק כך אנחנו עוד יכולים לנסות ולהעריך אותם בצורה הנכונה. גם מדי פעם כשאני מסתובב כמו טווס בעיר, מחייך לעוברים ושבים, אני כל הזמן חושב איך אני צריך לרדת על ארבע מתישהו ולהודות למישהו - לא אומר למי - על העובדה שאני יכול לנשום בכוחות עצמי. אבל אני מתעצל לרדת על ארבע, מתעצל לרדת על הברכיים ועל דרך האספלט הלוהטת ומוחל לעצמי על החטאים שלי. אני שוכב על כר דשא גדול, בדיוק במרכז, ומסתכל היישר לתוך השמש בחצי-היום, מלחמת מבטים עם כדור אש גדול.

החברה שלי, שלי, עומדת עירומה מול המראה בחדר, דופקת פוזות. מטה את הראש ימינה, דוחפת את האגן שמאלה, מזיזה את העורף צפונה, משיבה ירך דרומה, נעמדת בפרופיל ומקמרת את הגב כדי להוציא את הבטן החוצה, צוחקת. אלוהים יודע על איזה שמות מטופשים לתינוק היא חושבת עכשיו, אבל זה בסדר, כי זה יהיה בן ונקרא לו אבנר והוא ישחק כדורסל. אם זאת תהיה בת, שלי תקרא לה תאיר ואני אצבע את כל הדירת מטר-על-מטר בצבע ורוד.

הרופאים אומרים שאסור להביט ישירות על השמש כי זה דופק ת'עיניים ויכול לגרום לעיוורון, אבל זה נכון רק לגבי אנשים רגילים – אצלי זה לא יקרה. יש לי עיניים מיוחדות, אני יכול להסתכל על השמש ושום דבר לא יקרה לי. אני גם יכול, למרות שאני לא כי זה מגעיל, לעשן מלא סיגריות בלי לחטוף סרטן בריאות. יש לי ריאות פלדה. אני יכול לסוע עם האופנוע על 210 קמ"ש בכביש החוף, אני יכול לקחת על עצמי לכתוב כתבות של אלף מילים על נושא שאני לא מבין בו בכלל עם דדליין של עשרים וארבע שעות.

שמואל עומד מול המראה השבורה, עליה נכתב משהו לא-ברור בדם. הוא נושם בדיוק את אותם אטומים של חמצן שנשם לפניו רובי סמית', אותו אדם לבן וגבוה בצורה יוצאת-דופן בחליפת עסקים יוקרתית עם ורד בדש החולצה, שגופתו מונחת מרוטשת-למחצה על מחצלת הקש שנצבעה בצבע אדום-ביולוגי. זהו המחיר שמשלמים בחיים האלה על נסיונות התחכמות, על טעויות קטנות במרווחי הזמן הקטנים שהן משנות הכי הרבה, כשמנסים להיות צודקים ולא חכמים. יכול להיות, שבחיים אחרים, אותו אדם יבין שהחיים הם כמו מירוץ של עיוורים בניוטרל.

היתה לשלי, החברה שלי, כרכרת עץ עתיקה ומלוטשת להפליא, ששישה סוסים מכונפים היו רתומים אלייה. קניתי לה את הכל קומפלט, יד שנייה, ליומולדת האחרון שלה. בהתחלה היא שמחה, בגלל שהוצאות הרכב הרגו אותה והדלק שהיא צרכה כמו אוויר בגלל הביקורים התכופים שלה את סבתא בצפת עלה לה בהרגשת מחנק תמידית. נכון, זה היה כל כך נוח, ולא מזהם, ואין פקקים בגובה של כמה עשרות מטרים בשמיים, וזה שיקי ומגניב ואפשר לשים על הסוסים נצנצים. אבל מהר מאוד היא התעשתה, כשהחורף הקשה ההוא בתחילת שנות התשעים נכנס להילוך גבוה, אז אפילו הליטוש הנפלא וציפוי הלכה לא הצליח לעצור את מי הגשם והלחות. הסוסים היו צריכים לקבל חיסונים והוצאות ההסקה עלו על כל דמיון. היא התחילה לחטוף בחילות ולהקיא באוויר ובאחת הטיסות השגרתיות שלה לצפון פגע בה ברק מינורי (לא משהו רציני, סתם היה נורא יקר לתקן את השמשות של הכרכרה), אז היא התיישבה מולי בשולחן של החדר-אוכל אחרי אחת מארוחות הערב ואמרה לי שהיא מוכרחה למכור. בבוקר, כשהיא קמה, הסוסים המכונפים לא היו באורווה שלהם - מישהו גנב את כולם במהלך הלילה. כשהיא גילתה את זה היא חזרה למיטה בוכה, העירה אותי ואמרה לי שהיא מאוד נקשרה אל הסוסים והיא בכלל לא רצתה למכור אותם ואת הכרכרה ושאנחנו צריכים להתקשר למשטרה ולמצוא את מי שעשה את זה. לא היה לי לב לאמר לה שאני זה ששחרר את כל הסוסים, בגלל שאני בעצמי סוס יאור נורבגי אציל וביסקסואל ולא רציתי שהסוסים האלה יחזרו לתנאים הקשים שהיו להם לפני שקניתי אותם. הבטתי לתוך העיניים הירוקות והנוצצות שלה ששחו בתוך ים של דמעות ופשוט שיקרתי לה. "אני חושב שזה גורל, ואת יודעת שהם בטח נחטפו על ידי פלסטינאי והם בדרך לרשות עכשיו, או שהם כבר בקיבה של איזה עובד זר". זה שבר אותה והיא פרצה בבכי קורע לב, וכל מה שנותר לי היה לנחם אותה, ואת עצמי בעצם. ברדיו התנגן שיר בוקר שמח, משהו מהגרסה האוזבקית של רחוב סומסום. יש משהו מאוד עוצמתי באדם שבוכה מכל הלב, לפחות עוצמתי כמו זוג אוהבים המתנחמים זה בזרועות זה. ואז פתאום קרסה התקרה מעלינו ונפלה עלינו הגופה של רובי סמית'. "הידעת" אמרתי לה בקולי המעוות כאשר היא צווחה בבהלה, "שאדם סמית' היה אחד הכלכלנים הגדולים בהיסטוריה של האנושות?".
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!