בקרב, עמוק בבוץ, פתאום נושרת לי התמונה שלך מהשפצ"ר של הקפלס"ט.. אותה תמונה שלך מאילת כששיערך הצבוע באדום-רעיל התנפנף ברוח המלוחה, והחיוך על שינייך הצחורות בהק הרבה מעבר לאור השמש, ואני הרגשתי חסר-סיכוי כי ידעתי שזה רק רגע, ורגעים חולפים, ומוחלפים על ידי רגעים אחרים, שלא תמיד מתעלים על קודמיהם.

התקנתי את הפצצה בלוע וחשבתי שנייה אחת על חומר הנפץ ואיך הרסס שהולך להתפזר כנראה יהרוג, בנאדם אחד, אולי יותר, אני לא יודע. אולי תהיה שם אישה, או ילדה, אבל אני כאן עכשיו בבוץ, וכמה שכואב לחשוב על הדם, כי לא רק אני יודע – שמלחמה היא סוג של סדרה מלודרמטית בלי סוף טוב. אחרי כמה ימים טובים של פחיות שימורי תירס ממותק במקרה הטוב, כבר לא הצלחתי יותר לראות את שלל צבעי הקשת, והבחנתי רק בצבעי שחור כוויות-הקור (נחום תמיד גמגם את המילה 'פרוסטבייטס' וסיפר איך פעם לדוד שלו היה מפעל לייצור קרח ממים מזוקקים) וגרגרים צהובים שמתיקותם התפוררה למרירות כואבת.

אני יודע שאף פעם לא אמרתי לך שאת משהו יפה, אני יודע שתמיד רציתי שהמלחמה הזאת תיגמר ושאני לא אמות לפני שאהרג, אבל הבטחות הן רק הבטחות והמילה המדוברת מתה מיד אחרי שמת אלוהים. כשקניתי את המצופים בשקם עצרתי ליד משחות הנעליים והבטתי בקיווי החמוד שקיפץ עליהן בחינניות, חושב על ערבות אוסטרליה, היכן שאבוריג'ינים מסתובבים להם בכיף עם החברה וצדים חורפנים מחורפנים. גם על הקיווי מסדרת האנימציה 'טאזמניה' חשבתי, משום שהעלה בי זכרונות על ילדות שלא תחזור, על חופשים גדולים מול הטלויזיה עם שלגון ביד, על כמה ששמיכה דקה יכולה להיות לא נוחה אם היא עשויה מן הבד הלא-נכון, על הנחירות של השותפים והשותפות שגרמו לי להשאר ער לילות שלמים ולחפש את הירח בתוך העננים ששייטו להם בין טיפות הגשם.

שתיקה, אחרי הרבה מאוד יריות. יש שביל ארוך ואדום מגבעה 76 ומטה, וחסרים לנו שלושה אנשים, ואולי גם מפקד אחד ביניים. רק שתדעי, שמעולם לא רציתי לקחת חלק במלחמה הזאת, שבתוכה הרגשתי כמו עובד-במה ותו-לא. הייתי שמח לעמוד על הבמה באור הזרקורים ולשיר איזה משהו.. שקט, רועש, לא משנה. אנשים לא מודים לך כשאתה מתקן אותם, במקום לתקן פשוט תן להם להמשיך לטעות, לבד, בזמן שאתה ממשיך הלאה לסירה הבאה, מקווה שהשפעת האנטיהיסטמנים לא תפוג בשעתיים הבאות.

אנשים הם רק אנשים – כמה איברים שחיברו, ריתכו, יחד. הם רוקדים, שורפים את קצוות השיער שלהם, מקיאים אחרי מסיבות, עושים תאונות עם המכוניות של ההורים שלהם. אני רק זוכר כשהגיעה אליי כל המשפחה לחגוג לי את יום הולדתי ה-80 ואת ישבת מאחור והעיניים שלך היו לחות מהתרגשות ואילו שלי היו יבשות כמו הנגב, ידעתי שאולי בזבזתי לך איזה חמישים-שישים שנה מהחיים שלך, ולעצמי גם כן. והילדים שלנו שגדלו להיות מוצלחים ומשכילים, חוץ מנעמה שיצאה זונה..... אבל בסך הכל אהבתי את כולם בדיוק באותה המידה באותו היום. נעמה, במקצוע העתיק בתבל, למדה המון. לומדים הרבה על אנשים כשעובדים איתם באמת.. חוכמת רחוב תגידו, אני אומר חוכמת-אמת.

אולי באותו זמן שיילדת את הבן הבכור ואני בדיוק סיימתי את העבודה בתחנת הרכבת ופדיתי את תלוש המשכורת אז בחודש יולי ההוא, אולי אז הייתי צריך לסגת. אני לא אומר לנטוש לחלוטין – הייתי שולח כסף, הייתי דואג לך לאוכל, לבגדים, לקורת גג, אפילו אהבה הייתי קונה לך אם יכלתי.. פשוט הייתי מעיף את הפרצוף המכוער שלי מזירת הפשע. נכון, את היית חוזרת מבית החולים ממחלקת היולדות עם סימני שאלה ענקיים במוח, ואולי הילד שלנו היו לו חסכים, אבל אני הייתי חופשי. נכון, זה אומר לא לקחת אחריות על מעשים, אבל לי לא אכפת. כל מה שהיה - נועד להיות, וכל מה שאנחנו מתעתדים לשנות - גם הוא נועד להיות. גם השורות האלו נועדו לקרות. זה סוג של כפייה דתית, לא חושבים על זה בדרך כלל בגלל האורתודוכסים וכאלה, אבל עוד אין לנו את התשובות ביד. ברגע שאנחנו נידע באמת את כל התשובות, אנחנו נדע לסמן א', ב', ג' או ד' לכל השאלות ונקבל שמונה-מאות עגול. ואולי, אם יהיה לנו ממש מזל, אז יהיה לנו ציון 'עובר'.