Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

16th September, 2019 (20:15)
Greet the raisinblade!
מנובה סקוטיה לניופאונדלנד בשבע ורבע שניות
ג'ניפר שוב הקיאה את נשמתה על נעלי הבית המשובצות שלי ועכשיו אני באמת כועס. "אמרתי לך לא להשפריץ את החרא שלך על הבגדים שלי כבר מאה אלף פעם ואת עדיין ממשיכה לעשות את זה! זה ממש מרגיז אותי כל העסק, יותר מאז כשהתחרמנת עם נמיה במסיבת הבר-מצוה של האחיין שלך ג'ימי". לפי דעתי יש כאן עילה ברורה לפרידה, וכל הסימנים אומרים שמוקדם ככל האפשר כך טוב יותר, אפילו הרבי נותן בהם סימנים: "היא כלבה, תעזוב אותה ותמצא ברונטית עם שדיים ממוצעים". אבל קשה לי – כלומר, לא כרגע, אבל לפעמים, כשאני חרמן, ואתם יודעים מה אומרים: כשהזין עומד השכל מתיישב, או שכשהזין מתיישב השכל עומד, או משהו בסגנון. הכתבה שלה, ב"סגנון", אודות צמחי מרפא מריקיוויק, היא פריצת הדרך שלה, או כך לפחות היא חושבת. היא מוציאה מחשבון ומתחילה לתקתק פנימה מספר עם כמה אפסים. באותן השניות שוב חשבתי על יוליה, על יופיה המדהים, על האוזניים שלה שמשופעות בדיוק בזוית הנכונה, על זה שהיא אוכלת כל דבר בערך עם רוטב אלף האיים.

"היי יוליה" אמרתי לה. היא שתקה, כנראה שוב הוראות של המנזר. "אני יודע מה את חושבת, כאילו כל הקטע הזה של להתנצר ולהצטרף למסדר של שתקניות, אבל אני באמת חושב שיש מקום לדיבור, אני אפילו מוכן לסבול את האלף-איים המחורבן הזה על הקרואסון שלי בבוקר, חמודה". אבל היא שתקה. "אם תדברי עכשיו, אני אשיג לך כרטיס להופעה של הגיימבויז". שתיקה, ואז, בקול קטוע חלוש ושבור שמעתי אותה כמעט לוחשת "זוגי בשורה ראשונה עם ארוחת וי איי פי מיד לאחר מכן?". הסכמתי, אבל ידעתי שזה לא הסוף.

הסוף, או כמו שאני מעדיף לכנותו – ה"פאק פינאלה" – היה לא יותר מאשר איש שמחופש לברז כיבוי אש אדום. הוא נתן לי מסטיק "עלמה" ישן ושאל אותי לשלום הקונכיה הנומרית שלי. "מהיכן אתה מכיר את הקונכיה הנומרית שלי?" שאלתיו, נשימתי כבדה ומרירה מאטרופין אשר הזרקתי לעצמי מספר דקות לפני כן. "אני והקונכיה הנומרית שלך עוד מכירים מימי הפלמ"ח, באותה התקופה הייתי קוביה הונגרית עיוורת" הוא הצית מסטיק עלמה מגולגל כסיגריה. ועכשיו אני שוב חושב על הנבחרת שלנו.

מצד אחד, יש לנו באמת נבחרת טובה. טוב, לא טובה, אבל נחמדה. נחמדה יכול להספיק. כבר הוציאו שש נקודות משני המשחקים הראשונים שאף אחד מהם לא התקיים בארץ הרי. גם ניצחנו את רוסיה כבר לפני כמה שנים, עם ריכרד נילסן, אפילו נצחון גדול. מצד שני, כל השחקנים הטובים שלנו פצועים וגם כשהם לא אז הם עדיין לא מציאה. מצד שלישי, גם החולצה האדומה היא לא מציאה. מצד רביעי, נערות ליווי לא מציעות את המיטה בבוקר, בגלל שהן בד"כ הולכות בסיום האקט, ואתם יודעים שמה שמתקיים מחוץ למגרש משתקף לתוך המגרש, ומיטה מבולגנת אצל הגויים זה הרי לא יתקבל על הדעת, בכל זאת יהודים.

השתמשתי תמיד בכלים יעודיים, הקפדתי על כך. ג'מוסיאן המפקד, זה שהשאיר לי צלקות נפשיות לכל החיים, תמיד היה מכריח אותי לשים את כפפות העבודה על היד, גם כאשר הייתי צריך לבדוק בבוקר דלק-שמן-מים. "תמיד תשים כפפות, אתה לא יכול לדעת אף פעם איזו אנקונדת קוברה תקפוץ לך מהמיכל מילוי" – גם כן, עוד עילוי מבית"ר עילית. אני לא יודע למה, אבל איכשהו לקחו את כל האנשים הכי טיפשים מכל הכיתות הטיפוליות של בית"ר עילית ודפקו אותם ביחידה שלי עם ממתקים של "עלית" שפג להם התוקף.

יוליה הגיעה אליי מוקדם בערב, עם זר פרחים קטן שקטפה בגינות התלויות של המנזר, היא נתנה לי נשיקה קטנה ומתוקה על הלחי ואמרה לי להוריד את הגרביים כי כבר שנתיים שהיא מתה לדפוק למישהו מסאז' בכפות הרגליים. הורידו את הגרביים הורודים עם איורי הפאוור פאף באיטיות ובחושניות והנחתי אותם לייבוש על מפזר החום, בדיוק כמו שאמרו בפרסומת של "שקע ותקע". הלוואי וגם אני הייתי קוטף ליוליה איזו גויאבה או חרוב שיעשה לה ריח נעים בלילות עם לחות גבוהה, אבל במקום זה כל מה שיכלתי לאמר לה הוא "גברתי", "גברתי" ו"גברתי". היא השתנתה במנזר, אני לא יודע מה האכילו אותה אבל משום מה כל האיברים שהיו צריכים הגדלה גדלו וכל האיברים שהיו זקוקים להקטנה נכרתו על ידי מנתח פלסטי. בתכל'ס היא הייתה עכשיו כוסית על, אבל עם פאק אחד קטן. קטנטן: היה לה חור באמצע הבטן. כאילו פירס-ת'רו חור, כזה שאפשר להכניס דרכו את הזרוע.. מעין סוג של בייגלה אנושי. "קדימה, תכניס לתוכי את כל היד, אל תפחד" היא אמרה לי וחייכה את חיוכה הממזרי, רגע לפני שהורידה את החזיה. הכנסתי את היד בתוך החור וזה היה די מצחיק לשנייה, שוב חייכנו אחד אל השני כמו בימים הטובים, לפני שזרקתי עליה ואזה עם שושנים שחורים וכל אחד מאיתנו הלך לדרכו שלו: היא נסעה לאכול את ארוחות הערב שלה בחברת צוענים מרומניה ואילו אני חייתי בדירתי ברחוב פרישמן וקראתי כל יום את המכתבים למערכת בידיעות אחרונות, ואחר כך מילאתי את התשחץ (כבר ידעתי כל תשובה לכל הגדרה).

זה מדהים איך החיים הופכים אותך לפעמים לאיזה שהוא סוג של זומבי. אתה כאילו מת, אבל ממשיך לחיות ועוד חושב שאתה שמח, ואין לך שום נוגד-ארס לכל העסק כי אתה לא מרגיש שאתה זקוק לו, למרות שכל פעם שהבוסית שלך מתקשרת אתה כמעט נחנק ומרביץ לעצמך עם מברג ארוך ברגע שאתה מנתק. כבר נהיה לי נמק במוח מהחיים האלה. אולי לפעמים כל מה שצריך זה קצת לנעול את עצמך בחדר ולבלוע את המפתח, ואולי סתם לזרוק אותו מהחלון. אני מקווה שאני לעולם לא אשכח את הפנים שלך אהובתי, הפנים שלך כמו שהם היו באותו יום גשום בשבע עשרה בדצמבר, כשהחולצה שלך בצבע שני התמוססה בגשם ואת חיייכת לחילזון קטן שרעד קצת מקור. את טוב הלב האנושי אי אפשר להחליף כמו שמחליפים גליל של נייר טואלט, אבל אולי בעתיד ישווקו במבה בטעם טופו.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!