Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

23rd August, 2019 (09:58)
Death from above?
מגף עור במידה ארבעים ושש לתוך הלסת של שרונה
והיא עומדת שם מעל קו המים, ברוח הקרירה של תחילת חודש דצמבר, והשמלה שלה מתנפנפת ומהשסע חושף זוג רגליים לבנות ובוהקות, ואני מתגנב מאחוריה בשקט, במסווה של רחש הגלים, ודופק לה את הסכין בגב. הסכין החדה חודרת את העור שלה כמו חמאה, היא נאנקת מכאבים כמספר שניות, ואז נכנסת לטראומה כשהדם מתחיל למלא את שדה הראייה שלה כמו שיין אדום ממלא כוס זכוכית קטנה. היא יכולה לשאת עכשיו את התפילה האחרונה שלה ולקוות שביום מן הימים, הרבה אחרי שהיא תקבל את הכנפיים שלה בגן עדן, יהיה שם מישהו כדי לתת לה גם קצת אהבה. פסקזמן.

פגשתי את שרונה במרכז שרונה, אי שם במרכז הארץ, היא בדיוק יצאה מתוך השירותים מחוייכת ועינייה הבהירות צחקו בקול רם. עקבתי אחריה קצת, כדי ללמוד קצת על הדרך בה היא נעה, והתאהבתי ממבט שני. היא הייתה כמו תנועה בשירה, כמו ציטוט ללא מקור, כמו פרח מוגן. היא נכנסה לתוך הרכב שלה והתניעה, משקפי השמש ירדו על העיניים, ובלם היד שוחרר. מיהרתי אל הרכב שלי.

עד למחלף אולגה היא לא חשדה בכלום, כנראה. נסעתי בפיאט שלי כמאתיים מטר ממנו במהירות דומה, מדי פעם נאלצתי לחזור לאחור ברמזורים האדומים או לזנק קדימה כשפספסתי אותם, אבל באופן כללי לא היה לי קשה ליסוע אחריה כל הדרך עד שדה נחמיה, שם כבר היא ידעה שאני עוקב אחריה. היא ניסתה לחמוק ממני פעמיים לפני כן – ללא הצלחה. הייתי בטוח שהיא תזעיק נייד שתנסה להוריד אותי מהכביש ושוטרים שינסו לחקור אותי, אבל כל זה כלל לא קרה, המשכתי בנסיעה השקטה אחריה כשברדיו אני מפוצץ בבאסים של אולד סקול פאנק מתקליטי וייניל של הקלאש.

כשהיא הורידה את רגל אחת על הכביש לאחר החנייה, חילצתי חצי צלחת מהטרנטה השחוקה שלי כך שכל שנותר לי לעשות הוא רק לבקש ממנה את הטלפון שלה. וזה מה שעשיתי. היא סרבה לתת לי אותו בטענה שהיא קשורה אליו, ובאמת לא הצלחתי לחתוך את החבל באמצעות האולר שלי, עד שלפתע הגיח ז'אקו אייזנברג והצליח להתיר את קשר האחיזה בעזרת שיר קאבר של יהורם גאון. הבחור חכם, לא מדהים, אבל לפחות לא נכשל בשום מבחן פסיכומטרי. הוא בדיוק הגיע מחופשת מולדת בטראנסיטריה, ארץ המפלט של כל מיני קומוניסטים וקוזאקים חדורי רוח לחימה ומעוטרים בצלבים.

היא פחדה. החיים שלה לא עברו לנגד עינייה – החיים שלה עברו לנגד עייני. היינו יכולים לדבר במשך ימים. החברים שלה מזוייפים ואני מכונת ירייה. זה נראה כאילו לא משנה מה בנאדם עושה בחיים, בסופו של דבר הוא ימות באותה הדרך העלובה וכל ההון שצבר יתגלגל אל הבנאדם הבא שאמור למות, או אל הממשלה. הממשלה זה אנחנו, האח הגדול שצופה זה אנחנו, חברות הסלולר זה אנחנו, חברות המזון המהיר עם הכולסטרול הרע בצ'יפס זה אנחנו. ואנחנו מתלוננים על עצמנו. זה כמו ללכת לבית כנסת ולשחק שם כדורגל עם ספר-התורה.

הדירה שלה היא לא דירה של אישה – יש לה קן רווקים, מלא במגזינים של נשים אורבניות בנות 40, עם מספר טלפון של יותר משרברב אחד על המקרר, והמשיבון שלה קצת מקולקל – כל סליל ההקלטה "שופצר" כלפי חוץ והוא נראה כמו סראייבו תחת שלטון מוסליני. המיטה שלה נחמדה דווקא: עץ אלון בהיר עם הרבה לכה, מצעים משובצים כמו של מתבגר בן חמש-עשרה. משקפי קריאה גדולים וגלולות שינה, שלוש קופסאות לבנות למרשם של רופא.

והיא עומדת שם מעל קו המים, ברוח הקרירה של תחילת חודש דצמבר, והשמלה שלה מתנפנפת ומהשסע חושף זוג רגליים לבנות ובוהקות, ואני מתגנב מאחוריה בשקט, במסווה של רחש הגלים, ודופק לה את הסכין בגב. והסכין לא חדה, היא קופצת מהעור שלה כמו סלינקי צבעוני ומנתרת כלפי חוץ ועפה לתוך תעלה קטנה בצד שמוליכה ביוב. היא מסתובבת ומחייכת, והעיניים הבהירות שלה שוב מביטות בי ולי אין מה להגיד ומה לעשות, חוץ מלגמגם "אני אוהב אותך" ולדמיין שאני ברבור בסינגפור.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!