שוב עומדים, חצי קבורים, בתוך החול החם. ג'ינה מיללת ואבנר סופר סלסולים בביסלי גריל. אני מרים צדפה ומצמיד אותה לאוזן, מחכה לשמוע את הקול המונוטוני שלך בוקע מתוכה, אבל במקום זה אני שומע רק רדיו בערבית. גלשנים עושים את דרכם הלוך וחזור בין הגלים, גולשי קליפורניה. סבתא שלי עם סיר גולאש וכף עץ מדברת עם חנה. השפלת מבט נוספת: החיים שלי הם כמו ספר, שיישויות גדולות יותר, במקום אחר ובזמן אחר קוראות אותו.

הלוואי ויכלתי.. הלוואי ויכלתי להפוך לציפור הצהובה והגדולה ההיא מרחוב סומסום. נטולת דאגות, גבוהה ואצילה, פוסעת ברחוב המלאכותי ההוא עם החברים שלה, כמו אז כשהייתי בן 16, צעיר ונטול דאגות, לפני שהכל השתנה, לפני שהרוח הגבית הפכה אט-אט לרוח חזיתית, לפני ששדות-הבר הפכו לגורדי שחקים וארגזי החול הענקיים הפכו לקניונים מלאי פרחות בנות 13 בחוטיני.

"אני מרגיש חרמן" זימזם לה זבוב לתוך האוזן, והיא ריטשה אותו בעזרת שקיק של חרדל, "כל כך נמאס לה מזכרים שרק רוצים להכנס לה לגרביונים". כדי להוסיף שמן למדורה, היא גם ניסתה להכות בישיש עם גלימה שהתהלך לידה בעזרת מרית. בסלון היופי כולן מדברות עכשיו על המלחמה, אפילו ג'ורג' כבר לא מספר על הפגישות שלו עם מיקי קם ומיקי בוגנים.

אלכסנדרה יושבת על אחד הכסאות בצד, רגל-על-רגל, קוראת ז'ונרל שעל שערו מתנוסס דיוקנו של ביבי נתניהו. היא נראית כמו ברבי עוגת-פירות, אבל היא לא מודה בזה, כי זה לא במודה. ג'ינה מתיישבת לידה ובוחנת אותה מכף רגל ועד ציץ מלאכותי, רק להציץ. חיוכים נבוכים נישאים על כנפי-המגפה. אלכסנדרה מדדה באיטיות אל החופפת, רואים שעקבים גבוהים זאת ההתמחות שלה – בגרות חמש עשרה יחידות פלוס עבודת גמר בנושא קולאז'ים של קישואים וקטיושות.

בתכל'ס, היא כיום מתכנתת בכירה במאקרוהארד ישראל. הם עובדים עכשיו על מערכת הפעלה חדשה מבוססת רכיבים ביוטכנולוגיים – אנשים מיניאטוריים בשר ודם שיושבים בתוך קופסה קטנה ומחברים כבלים על גבי כבלים כדי להשיג מטרות קטנות. הם מסתכלים החוצה דרך חריצי האוויר ומדמיינים חופשה מלכותית בצימר ברמת הגולן, איפשהו עם נוף לכנרת, שאפשר לצאת בערב להתנדנד בחוץ ולהביט לעבר השמש שוקעת מעל הצוקים.

במקום זה הם עובדים עשרים וארבע שעות ביממה בתוך הקלסטרופוביה הזאת, חיבור קלסטרים על סקטורים ונסיון להתפכח מן האדים המכניים. פעם אחד מהם היה מכני בעצמו, הוא היה נהגת האמר בצה"ל, אי שם באזורי יהודה ושומרון. הכי בסדר היו הותיקים, אלה שישבו איתו בלילה וסיפרו לו בדיחות גסות וסיפורים על זיונים, אלו שהביאו גרעינים שחורים וגזייה בשביל הקפה. הכי שיגע אותו שתמיד היו מביאים לו עיתוני ספורט ישנים ואומרים לו שזה חדש, בגלל שחשבו שהוא אידיאוט והוא לא יודע להבחין. הקטע הוא שבאמת הבחור היה טמבל לא קטן, אבל מצד שני היה לו נסיון חיים.

חיים, לעומתו, היה בסך הכל צלופח מחמד צעיר כשעיראק פלשה לירדן. הוא היה שוחה מול חוף הנכים של הרצליה, מסתכל על אנשים צוללים, משחק קלפים עם שוברי הגלים. כיום הוא קופץ לארינה כדי לראות סרט פעם בכמה זמן אבל רק הוא יודע את האמת האבסולוטית: פיניקס, אריזונה, תהיה הגורמת למלחמת העולם הרביעית, לאחר שבמלחמת ישראל השלישית מיכל ינאי תהפוך להיות שליטת כדור-הארץ האבסולוטית (בלי וודקה).

היא נראית כל כך טוב מרחוק. הכל מחובר כמו שצריך, המרפקים בידיים נעים בצורה הרמונית ובכפתיים אין קנאקים. הכל חלק לגמרי, טבעי, אפילו לא צריך לגלח. יש לה חמש אצבעות בכל רגל וזוג נחיריים אחד בכל אף. אבל יש לה עיניים בגב. לא רואים אותן בדרך כלל כי הן מכוסות על ידי נייר צלופן ברוב ימות השנה, וגם ככה הן תמיד עצומות כי יש לה גב ישנוני. אבל כשהבעל חוזר מהעבודה, אז בזהירות בזהירות, הוא מטפטף לה את הטיפות לתוכן, בגלל שהוא אוהב, וגם בגלל שצבי הנינג'ה זאת תוכנית מופלאה כשחושבים על זה, בגלל שהיא מאוד פוליטיקלי קורקט. אבל לא של שנות האלפיים עם כל החרא החדש הזה, אלא פוליטיקלי קורקט תמים כזה, שמרני, של הניינטיז.