Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th June, 2019 (08:05)
Only happy when it reigns!
אני לא מאמין באשנבאות
במסיבות האלו הכל הלך: גרביים, שסק לפנים, אקרובטיקה של נחשים סעודיים – הכל. אני עמדתי במרכז הבמה עם הספוט מכוון בזוית גבוהה ישר לפרצוף, ורעדתי. רעדתי משום שלא הייתי בטוח, לא היייתי סגור על זה שאת רוצה את זה. במבט לאחור יכלתי לראות שתי שימפנזות מתחרמנות עם בננה, אבל הן לא נראו לי כמו סוג של סיכון לביטחון גוש דן. טיל זילזאל, זה מה שהייתי צריך. ניגשתי אל הברמן והתחלתי להתבכיין בפניו בקול סתמי ומרוח, שאלתי אותו מה הדבר המועדף עליו בתפריט. הברמן הסורר חשב שנייה, הרהר פעמיים, ולבסוף הצביע על בקבוקון עם חומר לבן דמוי חלב ואמר בקול גס ובוטה: "זאת מוחטה של פולני חולה פוליו, זה ה-דבר היום במסיבות אסיד". נתתי לו שטר של עשרים שקלים וטחבתי את הבקבוקון לתוך הגרון, בלגימה כבדה גרמתי לכל החומר האסור לשקוע בתוכי, לגרום לי לעופף לתוך עולם אחר שטרם ביקרתי בו.

בתוך דקות ספורות ראיתי את הכל בצבע כתום, כמו אוהד חמום מוח של בני יהודה תל-אביב. לפתע כל הכונפות מקודם נראו לי כמו שאפות. לקחתי ידה של אחת מהן והפלקתי לה על פיקת הברך מספר פעמים, מצפה כי תשריץ משם שפריץ של מי-קרח זכים, כמו שעשה משה אז במדבר. אך במקום זאת, גיליתי את עצמי מתמכר אלייה עד שלבסוף הפכנו להיות זוג נשוי כדת וכדין באנקורייג', העיר הגדולה באלסקה, ארה"ב. אם חשבתם פעם על הסבל שיכול להגרם לבנאדם כאשר הוא מתיישב על אסלה קרה בחורף הישראלי נסו לדמיין סיטואציה דומה של קור באריכפלגו המופלא אשר בצד השני של הגלובוס.

האמת, רציתי בכלל להקים שם, באותה עיר מופלאה, פאב פנויים-פנויות יהודי. כאשר עמדתי שם עם ג'יימס הכומר הפרוטסטני והוא תקע מבט נלהב באחוריי, ידעתי כי אני הולך להגשים חזון מופלא זה. זה נפל עליי כמו במבה ביום בהיר: להביא את היהודים אל לב הקרחון. הלחיים של הכומר שוטטו כמו עננים אדומים על פניו – אפילו שהיה קיץ והטמפרטורה הייתה נוחה, בסביבות חמש מעלות, הוא עדיין נראה כמו שיכור בליל כלולותיו אשר יוצק בלילת בלינצ'ס לתוך פיו של פיני בלילי.

בתוך חצי שנה כבר הצליחו הפועלים להקים שם בקתת עץ, אי שם בחור בלתי ידוע. אני נכנסתי ברוב פאר והדר לתוכה, רק כדי למצוא אותה שוממת מאנשים. "היכן כל הבליינים?" שאלתי את חני הסלקטורית בטון גבוה ובלתי-מתנמק והיא השיבה כלאחר יד: "אני מאמינה שכולם כעת חוגגים את שנת האשך באימפריה הגואקמולית של נורניה!". פיטרתי אותה במקום, לא לפני שהשלכתי בפניה קקטוס הומוגני מפלסטיק – חלק בלתי נפרד מן התפאורה המזוקקת של הפאב.

רק בשנת 2002 הצלחתי ליצור בסיס בליינים מטורף. לא כולם היו יהודים – בעצם רוב הבליינים היו תיירים אבורג'ינים וקב"טים של מלונות חוף בקונגו, אך ידעתי כי לכל התחלה יש אמצע וסוף.החלטתי להביא למופע להקת מטאל של פיליפינים משופמים בשם "לוס פלציוס". זה עבד כמו שעון עצר! לפני ששמתי לב מה מתרחש – הפאב שצף וקצף ביהודים!

נעמדתי מול זוג בליינים והצגתי את עצמי כאחות האובדת של אייל פלד. זה לא עשה עליהם רושם, להיפך – הגבר הציג בפניי מכשיר GPS רב עוצמה עם תמונה של לימור לבנת מנגנת על חמת חלילים! לכך לא ציפיתי. היה עליי לקבור עצמי מתחת לכרית הקרובה מפאת הבושה. רק שאמא ואבא לא יראו אותי חס וחלילה! להיכן התדרדרתי!! הפכתי להיות זונת מקומות בילויי בחוג הקוטב הצפוני ומכרתי את שמי הטוב תמורת קרטיב אסקימו לימון ופרוסת חלה עם ממרח חצילים בטחינה אשר פג תוקפו!

כתבו עליי בקנאיי טיימס, ביוהנסבורג פוסט – על פאב הפנויים-פנויות היהודי הצפוני ביותר בעולם. על איך יצרתי "שידכים" על בסיס יומיומי ומיטב הרבנים ביקרו אצלי ולגמו וודקה חזירים. זה נגע לליבי, עד כי דמעות החלו זולגות במורד פניי, מתרסקות על השלג הצח והבתולי. זה היה בכי תמים, כמו של ילד בן יומו, כמו של אוהד כדורגל בן שישים כשקבוצתו האהודה מפסידה לבית"ר אורנית. הלוואי והייתי יכול לחזור אחורה בזמן, לתקופה בה לא היה "ווינדוז" ואנשים לא היו במרדף תמידי אחר תשומת לב, תגובות לכתבות, הצבעות בסקרים.

אתם מבינים, באיזשהו שלב בחיים שום דבר כבר לא משנה. הכל מלא אכזבות, הכל מתגלה כשקר. כל מה שאי פעם היה, כל מה שאי פעם יהיה – הכל מתגמד לעומת הקיום התמידי כיישות תבונית אשר הטילה חותמה, בעל כורחה, על ההיסטוריה האנושית. כי הרי הכל ידוע, היד רושם והפנקס פותחת. אני לא הראשון שחשב על כך. מבט מהיר אל עבר ה"ראשי" מגלה כמה כתבות חינניות, לא כאלו שיגרמו לי לפצוח בקריירת ניצוח או לחילופין להפוך אותי לרב-אמן ביצירת פצצת מימן ממרכיבים ביתיים. יש את הבחור הזה שתמיד בראשי, יש את זאתי עם התמונה המצורפת הכי יפה שאני אפילו לא קורא את מה שהיא כותבת אלא פשוט נכנס לה לפרטי ושומר את התמונות כדי לשלוח לחבר בקמרון כאפשרות ל"כלה בהזמנה בדואר". החזקתי את עצמי. אלו בסך הכל עליות, ומורדות, עליות ועוד מורדות.

אני יושב בשווארמה "מורד", מסביב הכל סגור בגלל הטילים, אפילו יש אזעקה. בפרץ של זיקה ואהבה אני מרים את העט ומתחיל לכתוב בקדחתנות. לא אכפת לי – אני אפילו מפרסם את הכתבה כמה דקות לפני חצות. זה הסוף.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!