Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th January, 2019 (07:28)
No pasaran!
כתמי שמן עוד יבואו
היה לה סוג אחר של תרפיה לכל פעם שהדברים לא הסתדרו לה, או כשכאבי המחזור היו קשים מנשוא, או כשהחברה הכי טובה הייתה שוכבת עם החבר, או כשהאמא שלה הייתה יורדת לחייה או כאשר הייתה נכשלת במבחן מסויים בבית-הספר: היא הייתה מלקקת מיכלים של קוטלי חרקים.

היא סיימה את שלוש השנים כלוחמת מורעלת ביחידה מובחרת כמה חודשים לפני כן. החבר שלה היה צעיר ממנה ועדיין היה שקוע בצבא בהכנת קפה בקרייה. היא הייתה שוכבת בלילות על רצפת המרפסת, בתחתונים, בוהה בכוכבים, מאזינה לאלבומי מטאל ורוק-כבד שהורידה באימיול וחושבת על מיזמים חדשים שיפילו את העולם מהרגליים. הוא היה חוזר ממורמר כל ערב הביתה, דוחף כמה עוגיות מלוחות לפה, בוכה על הצמיגים שלו, אומר שמחר יתחיל דיאטה, והולך לישון. בלי סקס, כי לא היה לו מצברוח. ההורים שלו מתו עליה – במובן מסוים, היא הייתה כמו הבת שמעולם לא היתה להם.

התרגלנו להיות עבדים: אנחנו פשוט יושבים מול הצג המרצד כל היום, רודפים אחרי הזנב שלנו במילוי משימות "הכרחיות" רק כדי שאלו ימולאו ונוכל לעסוק במשימות חדשות. כל הר שעמלנו לכבוש פתאום הופך להיות רק עוד תלולית קטנה בדרך להגשת מטרה גדולה יותר, שבה לעולם לא נצליח לפגוע משום שהיא לעד תהיה רחוקה מאיתנו באותה המידה. הזכרון נשאר, האושר לא. החיים שלנו פתאום נראים כמו נסיון כושל להספיק לעבור בצומת כשהרמזור הירוק מתחיל להבהב ועדיין יש מאה מטרים עד לקו העצירה.

היא שיחקה באיזה משחק מלחמה ברשת, נגד יפני. וזה לא משנה כמה מארבים עשית בסדיר, וכמה כדורים השחלת בתוך מחבלות בערים עוינות, עדיין היפנים יקרעו אותך במלחמה של הפיקסלים. זאת המציאות וצריך יהיה לקבל אותה. כאשר היפני השמיד לה את מרכז הבקרה היא דפקה אגרוף במקלדת וקמה, עצבנית משהו, אל הדסק שלה, כדי להתחיל לחשב את מה שעתיד להיות הטעם החדש ומרעיד-האדמות של המרשמלו לצלייה. העפרון שלה, לא מחודד במיוחד, עבר הלוך ושוב בפנאטיות על גבי דפי המחברת. ברקע, לא בפוקוס, תמונה שלה ושל הבויפרנד באילת – הוא עושה לילה של הגשת קפה במשרד שלו עכשיו.

בשביל חלק מהם, למות זה בערך כמו לעשות צ'ק אאוט לחדר במלון. הם גססו והמוות הביט להם היישר לתוך הלבן של העיניים, ולשם שינוי היה להם אכפת. פתאום הם תיקנו את שגיאות הכתיב במסמכים, ניסו להשאר רגועים, נתנו צדקה, היו מנומסים לאלה שלא נתנו להם זכות קדימה, השמידו את כל גליונות המגזינים הגסים שמתחת למיטה – הם החזירו את כל המפתחות אל הצרור הראשי. כמו לצפות במשחק כדורגל לפרוטוקול בלבד של שתי קבוצות חלשות שלא אכפת לך מהן, רק בגלל שזה שידור ישיר ואין משהו יותר טוב בערוצי הסרטים.

במסיבה הוא שבר לה את הלב, איזו תימניה תמירה הייתה עם האצבע המורה שלה בתוך האוזן שלו, והיא הרגישה שהיא חייבת לצאת החוצה אל החניון ולחפש מיכל של קוטל חרקים. מיכל, שהתחרמנה עם בחור חדש, סימנה לה הצלחה עם האגודל – לפחות זה. אחד היחצנים עמד שם, ספוג לחלוטין מן הגשם, דיבר בפלאפון עם חבר מפוחד: "נגמרו לי התחתונים הנקיים, ואני גם שומר בלילה ובכלל יש לי פחד מהחושך". בהמשך הרחוב, כמה מטרים מדלת מוסך סגור, עמדה אנטילופה בריטית מהורהרת ועישנה נובלס כמו שפועלים רומנים מעשנים. "לילה קשה" – "כן, אל תשאלי" – "סיגריה?" – "תודה.".

לפעמים, זה כיף סתם לעבור על מפות לפני השינה. ככה, במקום לקרוא איזה ספר, על איזו אהבה מופלאה או איזה סיפור מדע בדיוני או סיפור על מלחמה או על איך לשפר את עצמך. את פשוט נכנסת לתוך המיטה שלך, פותחת את האטלס על איזו מפה מעניינת, מטיילת קצת עם העיניים עד שאת מגיעה למקום שנשמע לך יפה, בגלל שבמפה הפיזית יש בו הרבה ירוק וקצת לבן בפסגות. את יכולה לשים על השם של המקום את האצבע, לקרוא את שם המקום בקול רם, לעצום עיניים, ולדמיין בדיוק, בשיא הריכוז, איך זה לחיות באותו המקום, ובאיזו עוצמה הם קוטלי החרקים שמוכרים שם.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!