Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

12th November, 2019 (02:39)
Just another notch in your belt..
נהורין פדרו
הפסדנו במלחמה כאשר נפל אצלנו החלל הראשון.

"מימין גבעות פורייקה - כאן נערכו קרבות עקובים מדם לפני עשרים שנה, משמאל ירגזי דרוס – סתם עבר עליו נהג מונית רגזן לפני עשרים דקות". שמואל פצה פיו כמה פעמים, כאילו לאמר משהו, שטות לבטח, אבל לא הצליח להוציא אפילו בדיל של הברה. מנגד, חנית ישבה מכווצת במושב האחורי, עם רגליים משולבות, ושיחקה בפורטבל פלייסטיישן החדש שלה על מיוט. הייתי חייב לשאול אותה מה היא חושבת על כל העניינים האחרונים. היא אמרה לי שזה לא אכפת לה, היא רק מעבירה את הימים האחרונים עד ל`הייאט`. "אבל זאת המדינה שלך" כמעט צעקתי. היא ניפנפה אותי - הייתי כמו יתוש ליד האוזן שלה. הרגשתי כמו מדריך טיולים.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, וכדי לקבל את הפרופורציות, אולי אפילו לנפח הרבה מעבר, הרי בעצם החיים - לא כל כך שונים מהמתים: יש כל כך הרבה חיים-מתים בינינו, וגם כל כך הרבה מתים שיחיו הרבה זמן אחרי שכל השאר יתפגרו. כל כך הרבה אי-וודאות: הכאב הכרוני הזה בגב, העבודה שלא נגמרת, הכוסיות שלא זורמות, התנועה בכבישים שלא זורמת.. מה זה כבר משנה כשעוד הלוויה נקבעת. קופי-פייסט, קופי-פייסט, קופי-פייסט, מאות פעמים, כמו פקיד.

עצרנו ליד כאילו-נחל, יבש, ועם שם ערבי, או של ערבי. שמואל פתח עוד חפיסת נובלס מתוך ניילון, גירד משם איזו אחת שנראתה כפגומת-ייצור והתחיל לעשן כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם. חנית מצידה התחילה לגרוס עלי חסה ששכבו גופות-גופות בתוך קופסת פלסטיק עם חורים לנשימה. "נסראללה היה מת לקבל את הנחל הזה" - נעמה שעמדה מאחורי נתנה לי פוש קטן, פוש-אפ גדול על החזה שלה. מרוב שהייתי עסוק בספקולציות כמעט ושכחתי ממנה לגמרי. היא בחורה מדהימה, אני מאוהב באופי שלה. לא נראה לי שאפילו לנסראללה יהיה מה לעשות עם השממה הזאת - הרגשתי כמו אכסניית נוער בנגב.

אחרי ארבעים וחמש דקות של הליכה מעייפת הגענו לנקודה מספיק גבוהה שממנה אפשר היה לתצפת קצת על האיזור. שלפתי את המטול ויריתי פעמיים-או שלוש בשישים-מעלות בין כוונות, כדי לבדוק אם מישהו בבית. קצת לאחר ששמענו את הדי ההתפוצצויות והרסס הבנו שגמדים לא נראה כאן היום. "הייתי בטוח שהרעש יעיר אותם והם יצאו מתוך גזעי-העצים שלהם" אמרתי בטון מאוכזב כשכמה זוגות עיניים נעוצות בי ונותנות לי מבטים מאוכזבים. גררתי את כולם צפונה מנתניה, ובשביל כלום. זה די דפוק, כל העסק הזה. איך הדברים שהכי כיפים לנו הופכים לדברים הכי חשובים לנו ואז הופכים לדברים שהכי מלחיצים אותנו?

ביום אחר, כשכן הצלחנו להעיר את הגמדים עם איזה רימון רסס קטן, הם יהיו מגיעים אלינו זוגות-זוגות, רכובים על ג`ירפות, מחייכים ומורחים האחד על השני קרם הגנה מהשמש עם ארומת קוקוס. לזקן השבט קראו ג`ים והיה לו תחביב משונה: הוא היה אוסף בקבוקי מים-מינרליים. באותו היום, ג`ים היה מבועת, בגלל הקטיושות שפגעו בכפר שלו. הוא לא הראה את זה - בכל זאת זקן-השבט – אבל היה אפשר לקלוט את זה מן העוויתות הקטנות בידיו. הוא בירך אותנו והודה לנו שהגענו למרות "המצב", ואז כולנו אכלנו בקלאווה ענקית.

חלמתי שאני נפגש איתך, עושה לך הפתעה עם זר פרחים בפיצריה שבה את עובדת, והעיר כולה מגיעה לעצירה מוחלטת. זה נכון, לא נפגשנו שלושה וחצי שבועות בגלל הלחימה, וכל הזמן הזה בקושי דיברנו בגלל שאין קליטה ואין טלפונים, והתגעגעתי אלייך מאוד, אבל רק בין הפגזה להפגזה. האלונקות האלו הן הדבר הכי נוח בעולם כשהן מונחות מוגבהות באמצע שדה-בר ולא ישנת שתי יממות וחצי לפני כן וכל השרירים בגוף שלך עובדים על יבש. איכשהו, הדברים היחידים שהחזיקו אותי על הרגליים לא היו שייכים אליי.

במושב שבו היא גרה היה שקט תמידי, כאילו הורידו שם את הווליום לאפס – רק התרנגולות מהלול השמיעו את קולן, ככה מדי פעם. בפעם הראשונה שביקרתי אותה, אני זוכר שאיבדתי את הדרך, ולקח לי כמעט שעה למצוא את המקום. כשסוף-סוף מצאתי את הרחוב, אני זוכר שהיא חיכתה לי מחוץ לשער החשמלי עטויה במשקפי שמש בהירים מאוד, גופייה עם סמיילי, חצאית קצרה, וחיוך, נבוך. החדר שלה היה מבולגן, ואהבתי אותו כזה. על השולחן היה קנקן זכוכית עם מיץ תפוזים טבעי, סחיטה בת כמה דקות בלבד, קיר של קוביות קרח צף מעליו.

"אמא`לה, מפלצת!" היא צעקה אליי, וצחקה. השמיכה הייתה מונחת על הראש שלי ורק הידיים היו בחוץ, ונראיתי כמו גרסה הוליוודית גרועה של `קספר`. רדפתי אחריה בחדר, כשהיא בורחת ומצליחה בכל פעם לחמוק ממני בשניה האחורונה. הלכתי לאט לאט, כמו עטלף ניסיתי לנוע בעקבות הצווחות שהיא הפיקה – נראה שממש נכנסנו למשחק. בסוף תפסתי אותה: לפתתי אותה בשתי הידיים מאחור והתחלתי לדגדג אותה בבטן, הנקודה הרגישה ביותר שלה. תוך שנייה היא נפלה על הרצפה מתגלגלת מצחוק, ואני נפלתי יחד איתה כמובן. היא הורידה לי את השמיכה מעל הראש והביטה לתוך עיניי, אני הבטתי לתוך עינייה. הייתה שתיקה של כמה שניות. לא ישנו לבד באותו הלילה.

באוטובוס של יום ראשון לא נרדמתי, פשוט ישבתי בשקט והבטתי החוצה לעבר הנופים המתחלפים, אשר במהרה התחלפו לנופים של דם, אש, ותמרות עשן.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!