Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th June, 2019 (08:40)
What does this big red button do?
סיפור גרוע ביותר, אל תקראו
ג'ואנה רוצה ביג-מק? אז נדאג לה לביג-מק! השמנה הדבה הזאת, היא כבר תקבל מאיתנו ביג-מק. אנחנו נדחוס לה אותו ככה לתוך הפה עם הרטבים שיזלגו לה על כל השומנים, כן? זה יהיה אדיר! אנחנו נרגיש כמו רובוטריקים שוב!

אני בתחנת הרכבת, יום חמישי, מביט מסביב על כל החיילות הכוסיות שסיימו יום צבא מפרך בקניון עזריאלי, יורד במדרגות הנעות ושלושה ילדים מחוצ'קנים מנסים לטחוב לי את העיתון של הרכבת ביד.. השמיים נראים ורודים מתמיד בתוך המנהרה הקצרה, נראה כאילו עוד שנייה מישהו הולך לקפוץ על הפסים ולעשות מעצמו פשטידת תרד.

כולם נראים קצת כמו פילים הודיים היום. אחד עם שפם עבות שבטח קוראים לו שמעון מנסה להוציא כוס קפה לאטה מתוך האוטומט, כן? בא לי להעיף לו מאחור בעיטה בביצים ולעשות לו שם מקושקשת. הנה אחת בלונדינית, דווקא חמודה, היא הולכת הלוך וחזור על הרציף, כמו סרגל ליד קו האזהרה הצהוב, אולי היא תהיה זאת שתחליק היום? "אני לא שותה יותר מים מינרליים, יש בזה יותר מדי קלוריות" היא יכולה להגיד לי עכשיו, אני אבין, אני לא אשפוט אותה.

כשאני צועד על חוף הים, אולי איזו חופית ככה באלכנוס על הכתף והאופק נראה כל כך נמוך, אולי באמת כדור הארץ שטוח. ג'יזס, הוא הלך על איזו שלולית, בטח הייתה שנת בצורת והכנרת נראתה במיקרוסקופ, אולי נגמר הכסף לקניית ספות באיקאה. פאב אפלולי, שכונתי, הבירה טעימה כמו השתן של הברמנית, חבל שהמוזיקה כל כך שקטה, יש שם חבורה של אלמנות שהתחילו סדנת אוריגמי – תיראו את הברבורים שלהן!

אחד הברבורים פתאום מנסה לברוח, הוא מרגיש שעוד שנייה הוא מקבל שפעת העופות בגלל האדים של פלטת המטוגנים שמתערבבים עם הטבק של הסיגריות והשעווה. זה ברבור קצת פוזל, האמת, עם שתיים או שלוש עיניים קטנות כאלו שקונים בשקיות ומדביקים עם דבק-סטיק, כמו דאודורנט, או שמרטיבים קצת עם רוק. איפה הלהקה שלו? בטח התפרקה באיזה הוריקן.

כאן, בתל-אביב, קוראים לזה "סבוטז' ארט", ו"ארט" אני דווקא אוהב. אני קצת מאוהב, האמת. אני לא יוצא כל כך הרבה מהבית, סתם נראה לי מגוחך, אבל זה בסדר, גם היא לא, אנחנו נשארים בבית כמו יתומים ויוצרים ביחד אנימציות תלת-מידיות של זוג אוהבים צעיר, לפעמים זה אפילו גולש קצת לתחום שמצריך צנזורה. או מזוזה.

מדוזה אחת, חוטית נודדת, כולה כמה חוטים של ג'לי שקשורים ביחד ושוחים בתוך מלחייה ענקית, וזה כל כך צורב, אלוהים, זה צורב כל כך טוב. זה שש ואחד בשבילי, וקצת חושך.

בסוף הנסיעה אני מקיץ מן השינה, השמש שוקעת במזרח, כרגיל. הדלתות נסגרות מאחוריי, לא עליי לשם שינוי, ואני מביט לשני הכיוונים כאילו אני עומד לחצות לחם קימל או איזה וריד.

מפלים אדומים, הכל מאהבה. יש שם אי בודד, עם חוף מוזהב, עצי דקל עם ערסל ביניהם, שאפשר לשבת עם משקפי שמש ולהצלות בכיף, כי השנה חוגגים בעולם יובל לגילוי התרופה לסרטן. אני קצת מוטרד כשאני לא מוצא בעיתון אף כתבה על איזה חתלתול שנעדר, משהו כאן חשוד. אולי העורך נרדם או משהו. במרחק קצר ממני יש כמה גורדי שחקים, מכוסים בעננה אפורה ושמחה. שימחה, המורה שלי למוזיקה בכתה א', תמיד אמרה שיש לי אצבעות מעולות, שיש לי פוטנציאל להיות פעם אגדת רוקנרול, אני נפנפתי את זה כי רציתי להיות כמו ארואסטי, אז האצבעות שלי הפכו להיות כמו כיף-כף.

אנחנו צריכים כל כך מעט כדי להיות מאושרים, בלי כל ההו-הא והבלאגן והדוגמניות והחמישים אחוז הנחה כי סוף עונה והפרסומות לטופו והמעבד מזון החדש והמעבד סיליקון החדש והסיליקון בכלל ואולי בלי "כלל ביטוח משלים". אנחנו די שמחים, מטבענו, אולי יותר עסוקים באיך לא למות מאשר באיך לחיות, אולי עם איזה שוט של ייגר ככה בין ריקוד להתעלפות, אולי בין לצעוק או לשיר "עד מתי", אולי משהו מאלה. איזה פרי ביד, קצת שמש, מים בלי חרקים ואנחנו בסדר. בסדר גמור, אפילו.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!