הסכין שוב חודרת והדם שוב משפריץ החוצה אבל הכאב שלך הוא לא אמיתי, הוא אפילו סוג של ברכה. את שוכבת על הרצפה בעל כורחך, מחכה שהשניות הבודדות עד איבוד ההכרה יחלפו, עד שסירנת האמבולנס במרחק שוב תישמע, כמו חלק מאגדה הזויה שבה את הדמות הראשית. כבר התעללת בעצמך מספיק.

שני ימים לפני כן, על גבעת נטור, אני שמואל ואברהם התקדמנו בדילוגים בעלייה תחת אש כבדה, הכדורים ממש שרקו בינינו. כל מה שעברנו בטירונות במדומה רק חודש וחצי לפני כן, חזר בגדול ועל אמת. בעלייה למעלה, בנסיון הכיבוש, בין קליע לקליע, אתה לא חושב על המשפחה, על האחים הקטנים, על החברה שיושבת על אדן החלון בחדרה ומחכה עם עיניים לחות שתחזור ותטעם את העוגיות שהיא אפתה. אתה לא חושב על כלום, אתה מנסה לשרוד. במקרה היה לנו מפקד ותיק בצוות שכבר התנסה במצב דומה, שמואל נתן את הפקודות כמו שצריך, זה לא קל לשמור על הפאסון כשאתה רואה את החיים חולפים לך מול העיניים ואם לא החיים אז האבק שמרימים הכדורים מסביב. אני הייתי מחודד לחלוטין, אבל אברהם, למרות פרץ האנרדנלין, חטף כדור בכף היד שתי דקות לפני כן והיה לו קצת קשה לתפעל את הנשק, לא שהוא לא הצליח. מכל הפעמים שאתה יכול להתקל, הסיטואציה הכי גרועה היא זאת שמחליפה יציאה הביתה.

לא הרבה יסכימו איתי, אבל תשוקה היא בעצם בזבוז זמן די גדול. קשה להתנתק מן הרצון, מן הצורך, כי הוא טבוע בגנים, כי הוא קדמוני. אבל האמת העגומה היא, שככל שאנחנו משיגים יותר, אנחנו רוצים יותר, וכמעט תמיד זה לא נגמר בטוב: אנחנו תמיד נשארים אנחנו, בודדים, בגוף שבו נולדנו ועם התכונות שאותן קיבלנו, פלוס מינוס. ותמיד יהיה את הבחור הראשון, הבחורה השנייה, הבעל השלישי, האישה הרביעית וכן הלאה ומה יוצא מזה? איפה זה נגמר?

את מתעוררת בבית החולים, מטושטשת, ועונה לאמך המודאגת שאת לא רעבה בשארית הכוחות שלך. זאת לא הייתה התאבדות – זאת בקושי הייתה זעקה לתשומת לב. את מסתכלת מסביב, יש לידך איזה בחור אחד, די חמוד, עבר תאונה עם האופנה, רק שתי רגליים שבורות, הוא קורא ספר של אתגר קרת ואז מחייך אלייך.

ישבנו בחדר בשקט וכיסינו את הראשים בידינו, ריח של קטורת נתן לחדר האפור גם ככה אווירה אפלולית אף יותר. לא בכינו יותר, לא מבחוץ בכל אופן. המג"ד דיבר בוי.פי.אן שלו בחוץ. אברהם שאל אותי למה, שוב, כאילו כדי לקבל תשובה הפעם.

כל כך הרבה אנשים מסביב, שאתה מרגיש כמו נמלה. אנשים על מדרגות נעות, אנשים בתורים, אנשים מאכלסים את איזורי המזון המהיר בקניונים עד תום, אנשים מנפנפים בידיהם בהתלהבות במופע רוק המוני, אנשים ועוד אנשים ועוד אנשים. אתה יושב על ספסל מוצל מתחת לפרגולה במרכז תל-אביב ומדליק סיגריה, מקווה שהפעם אתה תצליח להפוך לבלתי פגיע, כמו עם צ`יטים במשחקי מחשב, אבל זה לא קורה, כאילו שאתה לא יודע. אתה לבד אבל מרגיש מצויין. כלומר, לא מצויין-מצויין, אבל די טוב.

לאקסית שלך יש איגואנה. היא ממש חמודה, וקוראים לה דניאלה, סתם ככה בלי סיבה מיוחדת. כשהכרתם, באיזו מסיבה של מישהו במושב, כשישבתם על הדשא עם ריח הלילה שהתערבב עם ריח הוודקה, היא שמה את הראש שלה עלייך והביטה לתוך העיניים שלך וראתה בהן כוכבים. בלילות כשאתה מרגיש פרץ של נוסטלגיה אתה שם את הדיסק עם השיר שהתנגן באותן שניות קסומות ומאזין לו בריפיט אינסופי עד שנשבר לך ואתה פותח גלגל"צ ומתחיל לדבר עם איזו מישהי אקראית במחשב. לא משהו רציני, סתם שיחת לילה כזאת עם בנאדם זר, משהו כנה כזה.

לבחור שקורא את הספר של קרת קוראים נתן, הוא החבר הכי טוב שלך בכל העולם בארבעים ושמונה השעות של האשפוז, אתם איכשהו אפילו מתחלקים בדברים הטובים מהקפיטריה, למרות שאתם לא ממש מצליחים להקים את עצמכם מהמיטות עליהם אתם שוכבים.