Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

29th March, 2024 (17:38)
For all the wrong reasons..
מי זרק לכאן את כל פגרי הזאבות הסקנדינביות האלה?
חיימ'קה היה איש של ארטיקים בסופי שבוע: על החוף, במיטה עם העיתון, תוך כדי שיעול על שולמית אלוני – תנו לו אסקימו לימון והוא ירביץ חיוך מאוזן לאוזן בעודו מלקק בהנאה את הקרח הממותק בצורה מוגזמת. הכל התחיל בילדות שלו, כשהיה הולך שבת אחר שבת למשחקים של הכח, עם אבא שלו שהיה יבואן-יצואן ידוע בגבעתיים. האבא תמיד היה מפציץ בגרעינים שחורים כל מה שהיה מסביב ולא פעם חיימ'קה ספג רססי קליפות ושברי קללות ישר לתוך הפנים (פעם אחת כמעט איבד את ראייתו כתוצאה מגרעין תועה). אז לחיימ'קה הייתה האלטרנטיבה, הקונטרה,והוא - כדי להכעיס את אביו - היה רוכש במיטב דמי כיסו קרטיב אסקימו לימון. "אבל בני היקר," היה אומר לו אביו תוך חיטוט בקורקבנו, "הרי הגרעינים עליי, אז מדוע אתם משלם על קרטיבים? זה גם רע לשיניים!". שניים-שניים הוא היה קונה אותם, אחז בכל רגע נתון אחד בכל יד וליקק לסירוגין. הוא היה רך בשנים, אך לבו היה כבר נוקשה על אביו מרסס-הקליפות.

לאחר שנפטר אביו של חיימ'קה (סיבת המוות שמורה במערכת) המשיך חיימ'קה לפקוד מדי שבת את המגרש. קצת יותר בשקט, עם משקפי שמש שחורים, סולידי כזה, היה מביא במוכר הקרטיבים בזוגות כמו תמיד, אפילו לאחר שנישא לבחירת-לבו, עזיזה. היא הייתה בחורה מדהימה חצי-תימניה חצי-צ'רכסית, אשר עשתה ככל יכולתה על מנת להשאיר אותו בחיקה בשבתות על מנת שימרח לה ריבת שסק על הציפורניים. חיימ'קה איש פשוט, נהג להפשיטה בצורה הפשוטה ביותר, בלי כל התחכום שאפיין את חבריו. "צ'מע, הן רוצות את זה כמונו, אז אני לא דופק חשבון. זה תמיד היה ככה. חבל על הדיבורים – תתחיל להפשיט, אם הן לא רוצות הן כבר יפסיקו אותך" היה אומר לחברים שלו בלילות הכדורת של ימי שלישי. "אבל הן תמיד מפסיקות אותנו!" היו עונים לו. הוא היה מחייך.

ג'ורג'יו היה המהנדס הראשי במפעל לייצור סרגלים בו עבד חיימ'קה והיה לו פאק רציני: הוא היה עונד את הדיסקיות של הצבא בכל ימות השנה, כולל אלו בנעליים. הוא התגאה במספר האישי שלו: 123,456. הוא אמר ש"זה עשה לו מזל כל החיים". בתכל'ס, ג'ורג'יו היה אחד מחסרי המזל הכי גדולים ביקום הנראה. "כוסאמק" הוא היה אומר בימי ראשון לכולם, "שוב הפועל קיסריה דפקו לי את הטוטו". זה תמיד היה הפועל קיסריה: בכל שאר הניחושים הוא תמיד צדק. הוא היה מגיע למשחקים שלהם כל שבת ותמיד היה מנסה לדרבן, לפעמים לשחד או לאיים, אבל זה לא עזר, הפועל קיסריה תמיד דפקו לו את הטוטו, ובמועצה להסדר ההימורים בספורט ידעו מזה. הם קראו לג'ורג'יו "יוליוס", על שם הקיסר, והם תמיד התקשרו אליו אנונימית וצחקו עליו בכל מוצ"ש, עד שהוא נאלץ מעת לעת לטוס לחופשה במיקרונזיה או לכפר עילבון כדי לברוח מהעלבון. האקסית של ג'ורג'יו, רחל, פחדה פחד מוות ממים מינרליים, היה לה מינרלווטרפוביה, והיא צפתה באובססיביות בסרטי מדע-בדיוני כדי למצוא חורים בעלילה.

"אני רוצה לעבור קורס 'חגי תשרי' במכללה מרוחקת" אמר חיימ'קה לג'ורג'יו באחד מימי שני האחרונים. המהנדס חשב פעם, היסס פעמיים, דפק מוחטה עצבנית על הקיר, ואז השיב בחיוב. "אבל תחזור איך שזה נגמר, למה הסרגלים האחרונים יצאו קצת עקומים, אני חושש שמישהו משחק עם מכונות היישור" אמר לו בעודו אורז את מזוודת הסמסונייט המבריקה שלו. "אל דאגה חוליו" ענה לו חיימ'קה. "זה ג'ורג'יו" ענה לו ג'ורג'יו בעודו ממולל בידיו מלחייה. חיימ'קה חייך חיוך שמאלצי ועזב בטריקת דלת. מאותו היום השתנו פני המפעל: ג'ורג'יו חזר לימי הטירונות.

"אני רוצה שכולם יפלו ל-30" צעק אל תוך מערכת הכריזה. קריזה, זה מה שחשו החבר'ה שעבדו במחלקה שמייצרת את החורים הקטנים בקצה בסרגלים, אבל לא הייתה להם ברירה. בררה, זה מה שהם חשבו ששווה המנהל שלהם. אם-כל-המושבות הייתה הקורבן הבא של ג'ורג'יו, הוא הגיע אל הקניון הגדול במרכז העיר רכוב על חמוס טרינידדי שהשמיע את פפה דונ'ט פריצ' בפול ווליום. "עכשיו אנחנו יוצאים למסע, מסע מטורף וקשה בפודרה שמסביב לבסיס. אתם תצאו נשים ותחזרו גברים!" צרח על עובדות קסטרו בגרון ניחר.

בינתיים, במקום אחר בארץ, צפה חיימ'קה בהכח מול בית"ר אורנית, עם אותם שני קרטיבים מופלאים בידיים. "אבא שלך היה גאה בך" אמר לו אחד מזקני האוהדים. "אבא שלי לא היה גאה, הוא היה סטרייט, אבל זה לא הוכח מעולם" ענה לו חיימ'קה ושניהם פרצו בצחוק גמלוני של גמל אשר זה עתה נדרס על ידי משאית של תנובה, עם חלב סיליקון.
© 2012-2024 Yaniv Klein