היא מתיישבת בקרוסלה ומתחילה להסתובב – ילדה קטנה בת 21. העולם מסביבה מתערפל לחלוטין כשהיא נעה במעגלים רחבים. תוך מספר שניות היא נהפכת לסלמנדרה ג'ניפר, הסלמנדרה החשפנית הראשונה בארץ.

בהתחלה, היה קצת קשה לקבל אותה: היא לא ניחנה בגוף מרהיב ומעוצב או ציצים מפלסטיק, לא היה לה פה מלוכלך (אלא רק אחרי שאכלה איזה זבוב מת) והאינטיליגנציה שלה עקפה רק במעט את האינטילגנציה של כריסטין. אולם למרות כל אלה, ג'ניפר הסלמנדרה הצליחה להבריג את עצמה אל ראש פירמידת החשפניות של הבורסה. היא נתנה הופעות נוספות כולל בונוסים במחירים מצחיקים, היא ניקתה את השירותים בסוף כל ערב ללא תוספת תשלום, היא אפתה עוגיות למנהל המועדון ובעיקר לימדה את עצמה לעשות חיקויים של חברי כנסת ערבים.

ג'ולי, הג'ינג'ית בעקבים האדומים, עלתה לבצע את המופע שלה. "קבלו את ג'ולי, חתולת המין שלנו. שימו לב לציפורניים ולזנב! ררררר!!" כרז מנהל המועדון, ומיד מאחוריו היא הופיעה, עם שפם קטן מפלסטיק, עדשות ירוקות וזנב חשמלי שנע מצד לצד באיטיות. ג'ניפר שכבה מאחורי הוילונות והציצה מפעם לפעם החוצה. אני לא ידעתי בדיוק מה עובר לה בראש, אבל משפת הגוף שלה ניכר שהייתה לחוצה. זה הפחיד אותי, משום שתמיד הייתה כל-כך בטוחה בעצמה.

ההופעה שלה באותו ערב הייתה כישלון: היא החליקה מן העמוד פעמיים, היא התעטשה על אחד מן הלקוחות הקבועים של המועדון ושפכה עליו חלק מכוס החלב של ג'ולי שנשכחה על הבמה. היא ירדה מן הבמה נבוכה ומיד החלה לבכות מאחורי הקלעים. ניסיתי לנחם אותה, לאמר לה שהיא עדיין תותחית ושאין עלייה. היא רק בכתה יותר. "אתה שקרן, אתה כמו כל הגברים! ג'ולי רק הגיעה למועדון לפני שלושה שבועות וכבר היא הנערה האהובה ביותר במועדון. אני הפכתי למיץ הזבל של ה'סהרה'. זהו, אני כבר לא מקום ראשון. אני זקנה וכל מה שנשאר לי זה נענוע הזנב ואתה". המילים שלה היו קשות, ואני הרגשתי את ההתמוטטות שלה. "אולי כדאי שתקחי חופש" אמרתי לה. היא הנהנה לאות הסכמה, אבל היה ברור שהיא רק רוצה לחזור להופיע.

מאז אותו הערב לא דיברתי איתה שלושה חודשיים: פגשתי אותה במקרה במרכז קנדה, היא בדיוק החליקה על קליפת בננה. קראתי אלייה בגרון ניחר. היא שלפה גרזן והתחילה לרדוף אחריי תוך כדי פיצוח גרעינים שחורים. "לא, ג'ניפר! זה אני, יחזקאל המשופם!! את לא זוכרת אותי?". הסתבר שלא. הזכרתי לה סביבון של חנוכה באותן דקות, ולא ידעתי זאת כלל. היא רדפה אחריי במהירות שלא הייתה מביישת אצן אולימפי על סמים, אבל אני התחכמתי לה: בניתי סביבה גשרים מקיסמי שיניים! ולא סתם קיסמים, אלא קיסמי "פגודה" הידועים באיכותם המעולה. ואז.. כשהכל נראה אבוד.. היא צצה משום מקום: מיכל ינאי.

היא מילאה מיכלי סולר ליד מחלף ינאי. ביקשתי ממנה חבית, אבל לא היה לה. "רק בשקיות יטבתה עם השפיץ" אמרה לי בקול ניחר. "אם כך, אז אני מעוניין בעוזרת בית סקנדינבית" עניתי לה תוך הצבעה על סטיקר "תנו לפיות לחיות" אשר הודבק ברוב פאר על הווספה המתפוררת שלי. "עוד משהו? עיתון? עלי אקליפטוס? דוב פנדה??". עיניי ברקו. "ד..דוב פנדה?" עניתי.

היא שלפה דוב פנדה מכוער ופוזל מתוך מקרר השדה שהיה מונח לצידה. "תכיר, זה אביגדור. הוא היה פעיל בנוער הגבעות עד לפני חודש אבל עכשיו הוא הופך קציצות במקדונלד'ס ואוסף מדבקות של פוקימון". לא יכולתי יותר להסוות את הטירוף. "אקח אותו" עניתי בחצי נשימה, ומכאן הכל כבר היסטוריה. "אני אקרא לך קהלת" לחשתי לו אל תוך האוזן היחידה שהייתה לו.

לאחר מספר חודשים, בעודנו יושבים וצופים ביחד בתוכנית של דוקטור פיל (ספיישל קרנפים), הוא פתאום הנחית עליי מחבת. כאשר קמתי וגיליתי את עצמי קשור למיטה בחוט צמר ורוד, שאלתי אותו לפשר העניין. הוא ענה לי בקצרה ובתמציתיות: "אדם לאדם זאב, אדם לפנדה ארוחה". ואז הוא השפריץ עליי חרדל היינץ דיאט.