חיים רק פעם אחת. גג פעמיים. בנקודה הזאת של החיים שלכם, אולי בא לכם לחשוב שיש משמעות למה שאתם עושים, אולי בא לכם לחשוב שלא. אתם אולי עשירים, אולי עניים, אולי משהו באמצע. אתם אוכלים צ'יפס קפוא שפג לו התוקף מתוך שקית קרועה? שיהיה לכם לבריאות. אתם גרים עם ההורים? זה גם טוב. על סמים? זה בסדר כל עוד אתם פוגעים רק בעצמכם ולא באחרים. דתיים? זאת לא פרובוקציה. אבל זה לא משנה, שום דבר לא משנה.

תכירו, זה אבנר.

אז אבנר הוא המאהב החדש שלכן. לא, תרחיקו את הטלפיים המטונפות שלכן ממנו - הוא יכול לקבל רק אחת מכן בכל פעם! ניסינו לתת לו כמה פעמים יותר ממישהי אחת בערב נתון וזה פשוט לא עבד. אתן תבלו איתו, זאת-אומרת כל אחת ואחת מכן בנפרד, באחד על אחת, או אחד מתחת לאחת כמובן, כך אתן מקבלות מאה אחוז תשומת לב. תראו, הוא כרגע יצא ממערכת יחסים רצינית ועדיין קצת קשה לו, הנה אפילו עכשיו הוא טיפונת מסמיק, אבל תאמינו לי, אין לו בעיות עם אינטימיות. אז אני משחרר אותו עכשיו. את! איך קוראים לך? סבבה, את מקבלת אותו הלילה. עכשיו, את מכירה את החוקים: בלי להשאיר סימנים, לא משנה עד כמה את נהנית. היו בעבר כאלו שתקעו את הציפורניים כל כך חזק בגב שלו שהיו צריכים לתפור אחר כך. אני רואה פה כמה בנות עם שיניים מושחזות - אני לא רוצה שום נשיכות. בא לכן להכניס קצת מתוקים, סירופ שוקולד וכאלה? בבקשה, רק שיהיה כשר - אנחנו בתהליך של חזרה בתשובה. כל מיני אביזרי עור - מחוץ לתחום, דמוי עור מותר. בלי אזיקים ורודים - זה לא מגרה אותנו. מה עוד? אהה, כן, שעת גג להחזרה היא עשר בבוקר וזה אחרי שהבחור ישן שבע שעות לפחות, עדיף ברציפות אבל מותרת הפרעה לחצי שעה באמצע השינה אם אתן מוכרחות. שלא יהיו בעיות עם הזמנים. את, שמקבלת אותו ראשונה, לאיפה נעלמת לי? הנה את, סבבה, בגלל שהיום יום שני אז את גם רוחצת אותו. ככלל, כל יום שני הבחורה שמקבלת אותו גם אחראית לרחוץ וביום שני הראשון של כל חודש עושים טיפול חודשי שכולל גם תספורת ויציאה לקנות בגדים, שכמובן אתן משלמות שישים אחוז מעלותם. זהו, אני סיימתי, אתן חופשיות.

בדיוק גרתי באותה התקופה בין עין-גדי לעין-גדי: בכל יום עשיתי במשאית שלי את הנסיעה הלוך ושוב מן הקיבוץ בלב המדבר אל הרחוב במרכז תל-אביב, רחוב עין-גדי, בין אבן-גבירול לדיזנגוף, עם הבריזה של הים. נטלי נפרדה ממני, אמרה לי שהיא רוצה להתמסד, כי היא כבר לא צעירה, ואם אני לא מתכוון להתחתן איתה בכלל אז למרות שהיא אוהבת היא תאלץ להמשיך הלאה, והיא בהחלט המשיכה, אל אחי הגדול. היא התחילה פרוייקט ציד ראוותני כדי למצוא חתן הולם עד ליום-הולדתה הבא ואח שלי פשוט היה מטרה נייחת, כי הוא היה כמעט כמוני, רק שהוא דווקא כן רצה לשבור את הכוס. הם היו שוכבים בחדר שלו כל יום שישי וקוראים את המוספים של סופהשבוע בעיתון, כולל הציור השבועי לילד. זה כאב.

(המצלמה מתמקדת בתלולית חול קטנה ליד מחלף הרצליה, קול בס מוכר, של קריין שעושה את כל המצגות בארץ)

קריין: " זוהי גבעת הרצליה. היא מתנשאת לגובה של עשרים ושלושה מטרים, אבל ניתן לראות אותה.."

(פייד אווי קיצוני של המצלמה, המתרחקת מן הגבעה במהירות גבוהה, נעצרת בדיוק בנקודה בה הגבעה נעלמת מן הראות.)

קריין" "..ממרחק של שני קילומטרים!!"

(סוף הסרטון, האורות בחדר נדלקים.)

קראנו לעצמנו 'פלוגת אינדיאנולה', על שם חברת התקליטים הידועה. בהתחלה לא חשבנו שנגיע למצב הזה. היינו צעירים, אבל חסרי אמביציה לחלוטין, למרות ששניים מאיתנו היו מתכנתי מחשבים ועוד אחד מוסכניק עצמאי. אבל לגורל יש תמיד קלפים בשרוול.

היא: היא בטח קוראת את הדברים האלה, ממש עכשיו, מחפשת רמזים, כמו שרלוק הולמס. היא רוצה לוודא שאני עוד חי, כאילו שהיא לא יודעת.. הרי לא נקברתי מתחת למפולת שלגים בהימלייה. הקטע המעיק הוא, שאני אפילו לא ידעתי אז שהיא אוהדת אותה קבוצת כדורגל שאני אוהד. בלילות, חלמתי שאנחנו בחטיבת הביניים הישנה שלי והיא מעדכנת אותי לגבי התוצאות, נשמה טובה שכמותה. הצלחנו להוריד בכל יום את הטמפרטורה בעשירית מעלה צלסיוס.

בחודש הראשון, זה היה אפריל, החזאים אמרו שפשוט מדובר בצירוף מקרים מדהים, שזו עונת המעבר המשונה ביותר שתועדה אי פעם. אנחנו לא ידענו מה אנחנו עושים ממש באותם הימים, הכל הרגיש מאוד-מאוד מוזר. עד אמצע חודש יוני כולם דיברו על זה, כולם נדהמו מזה, כולם פחדו מזה. עדיין היה נעים, טמפרטורות נוחות, גלים בינוניים מול חופי קיסריה. הייתי נוסע צפונה ברכבת, האוזניות היו תקועות עמוק בתוך האוזניים, הייתי מביט החוצה, הכל היה ירוק עדיין איפה שבשנים שלפני כן כבר הצהיב. ואז התחיל להיות קר.

היה לי בלאקאאוט, נסעתי שלוש מאות קילומטרים כדי לנסות למצוא את הפנים שלה בתוך הקהל. אני אפילו לא יודע למה עשיתי את זה, כי הפנים שלה היו מעוותות לחלוטין. אולי חיפשתי נקמה, אבל לא הייתי בטוח בכך לחלוטין - לוקח שנים כדי להתגבר על דברים כאלה.

בכל יום כשעליתי על הטרקטור וחרשתי את השדות בקווינסלנד עם התמונה שלך בולסת סביח על הדאשבורד חשבתי איך אני מחזיר אותך, חתיכת אמבה שכמותך, אל חיכי. אבל לחייך? זה לא בא בחשבון.

מתמטיקה, זה המקצוע ששנאנו. הרגשנו כמו שקנאים שאכלו שנאים, שלא לדבר על קרנפים שבלעו כדורי טניס. סתם, לא יפה.

מכוער, ככה כולם קראו לו בכנס המהמרים האנונימיים. לא בפנים, חס וחלילה, אלא מאחורי הגב, בשקט, מאוחרי דלתות, במסיבות הגמילה.

ג'מילה, אחת המשתתפות, לא חסה על החסה בסלט. היא תקפה אותה פעם אחר פעם בעזרת מזלג כסוף ללא רבב שאספה מן הקפיטריה בבית-חולים אסף הרופא.

בכל האסופה הגדולה הזאת של האנשים, היא הייתה המאושרת ביותר. היא חייכה, רוחה הייתה מרוממת, היא הרגישה חופשייה.כמו חפ"ש בחפש"ש. כמה נפלאים הם יכולים להיות, כדורים נגד דיכאון.

האון, זה היה הקיבוץ שבו למדתי, שבו העלו אותי הקבצה. נסעתי לאורך רחוב קיבוץ גלויות וחיפשתי מוכרי גלויות, כי רציתי נורא לכתוב לאמא הביתה. לא דיברתי איתה חודשיים, היא בטח מתגעגעת נורא, משגעת את אבא שלי למה הבן שלה כבר לא מתקשר הביתה. אבא לא זז מן הכורסא בסלון. זה ברור שהוא מתגעגע אבל למה שהוא יזוז מן הכורסא בסלון, עכשיו כשנטלי ואחי הגדול כבר לא לוקחים לו את המוספים בסוף השבוע ואין אותי שירוץ לו מסביב לזנב ויעשה קולות של קנגורו מסורס.

בכלל, זה מרגיש קצת מוזר שגילו באוסטרליה זן חדש של קנגורואים שעשויים מזהב. כאילו, למה רק עכשיו גילו אותם? ואיך זה שתוך עשרים וארבע שעות הם כבר כמעט נכחדו? איפה מפלגת הירוקים המקומית, איפה?! למה הם לא עושים כלום?!?

סעמק.