Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

23rd August, 2019 (10:29)
No pasaran!
משקולות נייר
דברים נראים כל כך משונים עכשיו כשאני עומד מחוץ למועדון באמצע לילה קר ומתאפק לא להקיא את הכל, כי אני שונא להקיא.

לה-נינייה עומדת כמה מטרים לידי עם סיגריה שמוטה בזויות פיה, תלתליה מתנפנפים ברוח, היא בוהה בפנים רפויות אל עבר מגרש החניה, אולי תוהה על משהו חסר ערך. אני לא מצליח להגיב.

כל הקירות מכוסים בכתובות גראפיטי על המהפכה, ג'יימס מרסס אותן כל יום אחר הצהריים כשמשעמם לו. הוא לא מהפכן או משו כזה, ושלא תחשבו בטעות שהוא כן - ג'יימס הוא בנאדם עלוב שנמאס לו מהחיים. זאת מהפכה של שומדבר.

בוקר, פותח תריסים, תהום. שמש בפנים מהמזרח. בחוץ רק מצבות והקרחת של ג'רמי, מדליק ת'סיגרייה, חושב על כלום. תיירות מסקנדינביה. יש לי את החברים שלי, לא יודע כמה, אני חושב שאני תקוע איתם. למה בחרתי דווקא בהם כשיש מיליונים אחרים.

ואני רואה אותם בכל מקום: ברחוב אהרונוב, ברכבת, בחומוסייה, בתור לבנק כשאני פושט רגל. הם מצליחים יותר, הם נוהגים ברכב מהיר יותר, הם אוכלים בחוץ 5 פעמים בשבוע, הילדים שלהם רשומים בגנים פרטיים, הם חלקים יותר, שזופים יותר, הם סיימו תואר שני במנהל-עסקים מוקדם יותר, הפלזמה של הטלויזיה שלהם מתוחה ליותר אינצ'ים ומתחת למשקפי השמש האיטלקיים שלהם הם בטח גם מאושרים יותר, נכון?

פעם גם אני הייתי מצליח, בימים שהייתה לי מנדולינה חשמלית. האקורדים שבראתי באותם הימים עשו אותי המנדוליסט המוצלח ביותר של פרברי סינסינטי מתחת לגיל 20. הייתי הבטחה, אבל לא קיימתי שום דבר עד היום. שנאתי שהשמיים מעל הפרברים של העיר תמיד ירוקים - זה דפק אותי מבפנים שאנחנו שונים מכל יושבי תבל האחרים.

הייתי מסוגל לעשות כפיפות מרפקים בלי ידיים, דבר שרק שתי עשיריות האחוז מאוכלוסיית העולם מסוגלת לעשות. בתחילה עשיתי אותן עם שתי ידיים: במקביל, בשיפוע, יהלומים, על האגרופים, על שתי אצבעות. אחר כך עברתי ליד אחת, באינטרוולים. זה לא היה קל, אבל אחרי חצי שנה הצלחתי לעשות את הכפיפה הראשונה בלי ידיים. אברהם היה איתי בפעם הראשונה, אכל סנדוייץ' קרקר עם חרדל דיז'ון. הוא כמעט נחנק כשהתחלתי לקרוא חוברת קומיקס ארצ'י דאבל-דייג'סט בזמן הכפיפות הראשונות.

בעולם שלי, בריטני ספירס הייתה שוחטת כשרה מוסמכת. היא אף פעם לא האמינה בעצמה מספיק כדי לשיר, אז היא החליטה לעשות משהו שונה, לשמח אנשים בצורה אחרת. היא עברה את ההסמכה שלה בבית הספר לשוחטים ברבנות של נס-ציונה. זה לא היה קל בשבילה, גם בגלל שנאלצה לעזוב את המשפחה והחברים באמריקה, וגם בגלל שלא היה לה מושג קלוש לגבי ענייני כשרות, והעברית שלה - אלוהים ישמור - שאף אחד לא הבין.

אבל היא הייתה נחושה בדעתה וברצונה, היא ניסתה להוכיח למקטרגים אבל גם לעצמה שהיא מסוגלת לעמוד בתנאים הקשים, בעייפות הפיזית ובמראות הלא-סימפטיים, ולהפוך לאוחזת בסכין עם תעודה על הקיר.

היא הלכה על חבל דק, תמיד נראתה תמימה אבל מתחת לבלונד ולחזה השופע כולם ידעו שהיא פותרת את תשחצי סוף השבוע בעט שחור וכוססת את הציפורניים כאחוזת דיבוק. זאת הייתה תמונה וולגרית למדי. ביום שהחלוק שלה היה מוכתם בכמות גדולה מהממוצע של דם היא לקחה הפסקת סיגריה ארוכה מהרגיל, ובזמן שעישנה את הווינסטון בעצבנות מאחורי האטליז הרימה טלפון לברוקר שלה, ארדן קופלנד, וביקשה שיקנה בשבילה עשרת-אלפים מניות של חברה גרמנית לייצור בובות מין ומזרונים מתנפחים. הוא מעולם לא ביצע את הרכישה.

כמה שניות לאחר שעזב ארדן את דירת הסטודיו שלו בגארדן גרוב אבניו, פגע בו ברק אימתני. מיד לאחר שהתפחם לחלוטין וקצת לפני שאיבד את ההכרה לעד, הספיק ארדן לטחוב ידו אל תוך כיס במקטורן המשובץ בטוב-טעם שלו ולשלוף מתוכו פלייר לחופשה קסומה באיי הבתולה, אליהם תכנן לנסוע עם הארמדילו שלו ביום העצמאות של סין. הוא אהב את הארמדילו שלו, וזה היה הדבר אשר החזיק בו, כבל את ידיו באזיקים ורודים והשאיר אותו מאחור.

לי באופן כללי יש סלידה מארמדילואים כי הם נשמעים כמו הכלאה בין ארמנים לדילדואים. אבל הארמדילדו של ארדן היה משהו אחר: משהו יפה, משהו כיפי וטעים, משהו לשחק איתו. אכן כן! הארמדילדו היה ביצת הפתעה של קידר! דקלה קידר שהייתה מהפיינליסטיות של פרוייקט ווי ועכשיו היא מנחה סקסית בערוץ הילדים!

היא התקשרה אליי פעם, רצתה שאני אבוא איתה אל ה"ליזארד" במוצאי שבת, הצעה אשר סירבתי לה בכל תוקף עקב היותי בודהיסט שומר מצות (באותה התקופה איבטחתי את מפעל 'אביב' לייצור מצות). היא התייפחה מעט, ואני התייפחתי ביחד איתה. שנינו בכינו, כמו תינוקות, דמעות קריסטל מתוקות של כנות ותשוקה אל תוך שפופרות הטלפונים שלנו עד אשר הקורוזיה קטעה באכזריות את השיחה. כך זה נגמר.

כמה שבועות לאחר מכן היא פגשה את ג'יימס עליו כתבתי לפני מספר פסקאות כמדומני. הם יצאו במשך מספר חודשים, ואז טסו ביחד ללטף כבשים מיקרונזיות, ולבסוף התחתנו בטקס מרהיב מתחת לעיניי אלוהים והמלאכים. כמה שעות לאחר מכן הם התגרשו בטקס מרהיב לא פחות (היא גיתה שהוא גויאבה) והיא לקחה לו את הבית, את האוטו וגם מחבת פלא מטפלון מיוחד שאפילו מסטיק לא נדבק אליו (כל עוד הוא לא אורביט פרופשיונל).

באותה המהפכה כולנו משקולות נייר: אנחנו חיים כדי לספק את היצרים שלנו, כדי לממש את הפנטזיות, כדי להרגיע את התשוקות - אבל אנחנו אף פעם לא מצליחים. אנחנו חולמים על אושר מוחלט אבל יודעים עמוק בתוך עצמנו שאין דבר כזה.

האם היא יכולה להשיג אותו לעצמה? היא לא. היא יודעת שלא. הוא זה הוא והיא זה היא והם ביחד נשר עם כנפיים שבורות.

היה עדיף, אולי, להתמודד עם העניינים הללו בצורה רציונלית - המבט שלו בשנייה שהסכין חדרה היה גן פורח באביב, נשימותיו האחרונות היו המנגינה היפה ביותר אשר שמעה מימייה.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!