"מה את חושבת, יש מקום לשיפור?". "מה שיפוד עכשיו באמצע החיים?!".

היא בדיוק ליקקה ביצה משום מה. לא ביצה במובן של אשך, למרות שגם זה היה יכול להיות נחמד, אלא ביצה של תרנגולת, כזאת עם החותמת של שרותי התברואה עליה. היא הרימה את הזרועות וקצת הרעידה את הרצועות של הגופיה. "אף פעם לא ליקקתי ככה ביצה.." היא אמרה לי, בטון הלקוני שלה, חייכה וצחקה את הצחוק המאולץ שלה.

זה היה יום רגיל של אמצע האביב, מין שילוב של חום וקור כזה עם כל הניחוחות של הפרחים באוויר. אני עמדתי בפינת רחובות המעפילים והר-תבור והחזקתי בידיי קליע כסף עם שמך עליו, ואיש בתחפושת של קיפוד, שבמקרה גם קראו לו קיפי, עמד מאחוריי וליטף לעצמו את הקוצים. "אני חושב שזה הזמן לקחת את העניינים לשלב הבא" אמרתי לו. הוא הנהן לאות הסכמה והרים את החצאית, חושף שולחן הימורים נייד שלא היה מבייש אפילו קזינו בווגאס או באטלנטיק-סיטי ואפילו בקהיר. כל האיגואנות באיזור החלו לנהור אליו בהמוניהן.

איגואן אחד, סקאביאס היה שמו, עטה משקפי שמש ורודים וג'קט דמוי עור מעל גופייה עם הכיתוב 'ללכת על זכוכיות – רק בכרפס בר'. הוא נראה כאילו עוד שנייה הוא עומד לשלוף אבקת הרזייה ולכסות בה את כולנו, כמו כדור הריסה. מתוך כיס מכנס הקורדורי הוא שלף מצית זיפו כסוף ויוקרתי, והדליק לעצמו סיגריית-מסטיק. "זה לא נראה טוב..".

"שכונת התקווה 60354" – ככה קראו לתוכנית שהוא ביים. החבר'ה שלו עשו עבודה מצויינת על הכל, למרות הקאסט האנונימי. ג'רום כהן, עולה מבואנוס-איירס שיחק שם בתפקיד נהג פורמולה 1 שעבר תאונה ויש לו קרס חלוד במקום יד שמאל. הם ניסו למכור את התוכנית לכל מי שרק יכלו, אפילו רק לשדר את פס הקול ברדיו כמו המערכונים של הגשש, אבל כל הנסיונות עלו בתוהו – הכל באשמת הפוליטיקה והבירוקרטיה.

סבטה שיחקה שם את היתומה הכוסית, זאת שכולם ציפו שתהיה מתוסבכת אבל בסוף יצאה הכי נורמלית מכולם, או כך לפחות זה נראה. היה לה רק חוק אחד: להתרחק מאנשים אשר גורמים לה להרגיש רע.

היא בטח תוהה למה אני מתסכל עלייה ככה. אני תמיד האמנתי בה, ובכל השקרים שלה, משום שחשבתי שעינייה יספרו את כל מה שהחביאה בתוך ליבה.

באחד הפרקים היא ישבה על מעקה בטחון מבטון בבניין חדש, בניין שהיה אז בשלבי בנייה ראשוניים. היה קר, והיא לא שמעה שום דבר בגלל האוזניות. את מירב תשומת הלב שלה – לפחות תשעים אחוז ממנה – נתנה למחברתה, ואת השאר למחשבות.

אחר כך היא הסתכלה קדימה, לעבר שורה ארוכה של אורות צהובים וירוקים במרחק, ודמעות של אדישות כואבת החלו להקוות בשתי עינייה. היא החלה לצרוח. (תצילו אותה, חילול הקודש). בהתחלה, הצרחות שלה היו חלקות, נקיות, הן פילחו את האוויר כמו נשר אציל, אך במהרה הגרון שלה כבר החל להאדים, ולכאוב. כמה שהוא כאב לה! אבל היא המשיכה לצרוח ולצווח, כל כך הרבה זמן לאחר שהגרון שלה נדם, עד אשר עם כל יבבה שהשמיעה, טיפות גדולות שם דם מר וצרוב הוקזו מתוך פיה, מבין שפתייה החושניות, מבעד לשינייה הצחורות. (אלוהים תציל אותה). מגדל המים הישן היה הדבר היחידי אשר היה יכול להציל אותה, ביום קרוב ומעונן בעתיד,כאשר היא תעמוד על ראשו, עטויה בתלבושת הצ'ירלידר החמודה עד כאב שלה, כאשר עלים ירוקים של עצים עצומים יביטו בה מופתעים והמומים מלמטה. היא תחשוב על ברווזוני הגומי הצהובים שלה, ואז תפרוס את ידייה אל הצדדים תעצום עיניים ותדמיין שהיא סופרמן בזמן שהיא מרחפת למטה, אל תוך התפאורה הפסטרולית הטבעית, אשר תוכתם, לבסוף, בכמה ליטרים טובים, של קטשופ.