אומרים שהדת היא האופיום להמונים. זה לא תמיד משנה במה האדם מאמין – כל עוד האמונה שלו מספיק חזקה כדי לתת לו סיבה לצאת מהמיטה בבוקר, תהא הטיפשית ביותר לצופה מן הצד.

לפעמים, כמה דקות אחרי שהיא נרדמת, החדר שלה מתמלא בהילה של אור ירוק, חזק ובוהק. אני הייתי שם כשזה קרה באיזה יום של חודש פברואר כשבחוץ ירד גשם ובפנים מפזר חום פעל על מלוא העוצמה לכיוון המיטה. היא נרדמה עם הגרביים על הרגליים, גרביים ורודים עם איורים של מיני-מאוס. יצאתי מהמיטה בשקט, בצורה עדינה - כדי לא להעיר אותה. עמדתי לדקה בחושך, תפסתי את הראש בשתי הידיים, ואז הכל פתאום התחיל להיות מואר, בהתחלה בקרניים חומות וכהות ואז בהדרגה הגוון ירד אל הירוק, ירוק זוהר כזה של חומצה, אבל ירוק שנתן לי הרגשה טובה.

זאת לא באמת אהבה. זה סתם מצבור של כימיקלים, של הורמונים, של אטומים ענקיים שמלאים בריק שפיתחו תודעה. והתודעה הזאת – גם היא לא באמת תודעה.

חיטטתי קצת במגירות ובארונות שלה, חיפשתי רמזים. לא יכלתי לדעת מה עובר לה בראש, אף פעם לא הצלחתי לחדור לתוך המוח שלה. הצטערתי על כל הפעמים שלא החזרתי לה שיחות, שההודעות ששלחה לי במסנג'ר המשיכו להבהב הרבה אחרי שהייתי עוזב את המחשב. זה לא הביא לי רוגע, אושר או שמחה, רק גרם לי להרגיש רע יותר, מגעיל כזה, אבל הייתי חייב לעשות את זה כי פחדתי. לא ידעתי בדיוק ממנה אני מפחד – אבל פחדתי, מאוד.

הייתי יכול לעמוד שם. לעמוד ולבהות. לעמוד ולהרגיש את חום הגוף שלה. לעמוד ולבכות. לעמוד ולצחוק.

במגירות שלה לא היו דברים מיוחדים. אני לא יודע מה בדיוק ציפיתי למצוא שם, אולי יומן, תמונות עם מאהביה הקודמים, אולי פריטים אינטימיים. לא מצאתי אף אחד מאלה. כל המגירות שלה היו ריקות – ריק מסודר שכזה. אולי היה לי קצת קשה להתרכז כשהכל התחיל להיות עמום, כשהחומצה הירוקה שהתפזרה בחדר סינוורה אותי, הכתימה את העור שלי, צרבה אותו כמו חומר כימי.

מתחת לקולב שניצב בצד השני של החדר מצאתי פתח, כניסה למעבר סתרים. חייכתי, הרגשתי מנצח, הרגשתי כאילו מצאתי שלל אדיר. דחפתי את עצמי פנימה לתוך החור השחור בעזרת הידיים. בהתחלה היה לי קשה כי לא ממש הצלחתי, אך ברגע שהכנסתי את פלג גופי העליון, החלק התחתון כבר החליק פנימה ביתר קלות. זה הרגיש מוזר, באמת מוזר, אבל גם נעים בצורה משונה, ויפה, והייתי רגוע, בגלל שגיליתי שזה היה בעצם הסוף של הכל.

הסוף של היקום, של כל הכוכבים, הגלקסיות, הסופרנובות, החורים השחורים. הסוף של הירח ושל כדור-הארץ, על ההרים, הגבעות, המכתשים, האוקיינוסים, הנהרות, המדבריות, הג'ונגלים וקרחוני הענק שלו. הסוף של כל המדינות, של כל המבנים, של הגשרים, של גורדי השחקים (כולל מתחם בורסת היהולומים), של המקומות הקדושים. זה היה הסוף שלך, זה היה הסוף שלי. זה היה הסוף של תיבות הנגינה, של תחנות הרוח, של סוסי הפוני, של המכתבים ספוגי הבושם, של שישיות בקבוקי המים המינרליים ושל בקבוקי היין האדום. זה היה כמו לחתוך את החבל ולכרוך אותו סביב הצוואר באותו הזמן בדיוק.

אנשים אומרים לי לפעמים, שככל שיש יותר חברים, אז כאשר כל העשן מתפזר ונמצאים לבד אז רק מרגישים יותר בודדים. אבל אני לא. אני חי במימד אחר, אני אלוהים. לעזאזל, אני מכתיב לכולם מה לעשות, אני קובע אם הם ינשמו או שיהיו רק ערמה של אפר בגינה. לעזאזל, אני כל כך הרבה יותר חזק מזה.

ואני יודע, שאנחנו, לא חיים את החיים שלנו. אנחנו שורפים אותם. אנחנו שורפים הכל.