מיטל היקרה, אני מצטער שמתתי.

לקח לך בדיוק מבט אחד, מבט יחיד ובודד, לאחר נתק של עשרים וחמש שנים ארוכות ומרות, כדי להרוג אותי. זה מוזר איך לפעמים אנחנו יכולים להעביר חיים שלמים מבלי לדעת או לחוש דבר, ושהכל יהיה נפלא, ואז ברגע אחד של אמת, הכל יתרסק לחתיכות קטנות וכל המציאות שלנו תקרוס על יסודותיה.

לקחתי מבט אחד אל תחתית הכוס, ניערתי את מעט המשקה שהיה בה בתנועה סיבובית ושוב הרמתי את מבטי. צ`לו ניגן ברקע. התחלתי ללכת בחדר שהיה מקושט בשלל סלבירטאי הממלכה, בכדורגלנים מגורזים, בדוגמניות אנורקטיות, בכוכבי עבר מזדקנים. בתוך כל המהומה השקטה הבחנתי בך ראשונה: תמיד היה לך את השיער הבלונדיני ביותר. דיברתי קצת עם ברונטית שעמדה בטווח הראייה שלך ונראתה שיכורה משהו, וידאתי כל מספר שניות שאת מסוגלת לראות אותי היטב. אני לא זוכר על מה דיברתי איתה, אני לא זוכר על מה דיברתי איתך. אני בטוח שעניינתי אותך לפחות כמו שאת סקרנת אותי. חייכתי כשאמרת לי שאת מראשון-לציון במקור.

אתה חושב שאתה יכול להיות מכור – אבל אין לך מושג. זה מכלה אותך. זה דופק לך על הראש כשאתה הולך לישון, זה דופק לך על הבטן כשאתה ישן ואז זה דופק לך שוב, עוד קצת, על הראש, כשאתה קם. אתה מרגיע את זה, מדמיין שאתה נמצא בטוקיו. אריגטו כוסאמק!! זה אוריגמי.. זה לקפל את החיים שלך בצורות נפלאות.. תחנות רוח, קוסקוס (מה, פעמיים?!) כלבים חולי צפדת. לאסוף צדפים? לפעמים.

לעזאזל, לא חשבתי שאי פעם אצא מהארון ואתוודה על אהבתי לאנשים מראשון-לציון. ראשון היא עיר שנראית לכאורה רגילה לחלוטין. היא נחשבת כעיר גדולה, אבל האמת היא שזאת עיר ממש קטנה, אפילו פצפונת. היא לא דומה בכלל לבולמוס המטרופוליסי שהתרגלתי אליו בימים ההם. האנשים שבראשון הם שונים לחלוטין מן האנשים בכל עיר אחרת עלי אדמות, בשמיים או בים.

מכירים את זה שאתם אוכלים דגני בוקר משוקולד, ואז החלב הופך להיות כמו שוקו שאפשר לשתות בסוף? אם אתם לא מכירים אז עברו לפסקה הבאה, בבקשה. אל תמשיכו לקרוא פיסקה שאתם לא יכולים להתחבר אלייה רגשית. בכל אופן, אם אתם כן מכירים את התחושה, אז אשאל אותכם שאלה: האם פעם שפכתם לתוך השוקו הזה שמן סויה אשר יוצר וולטה-עלית? יופי, אז תנסו.. זה אחד הדברים המגעילים.

אני רוצה להיות פאקינג סביבון ג`יירוסקופי לפעמים. יש לי מחסור חמור באהבה. בא לי להתאבד כל יום שלישי. אני מרים דגלים אובססיבי. הבטן שלי דומה לפודינג אקמול. הכלב שלי מנשנש חציר ובוחש במוקה. אמא שלי קרוקודיל (בצורת ארנק). יש לי פוסטר של יגאל בשן מעל המיטה בחדר. יש לי מטקות עם דיוקני חברי להקת אבבא. הכינוי שלי זה החתול שמיל ואני מעריץ את דידי מתוכנית האנימציה המלהיבה הנקראת "המעבדה של דקסטר" – שאותה אני מעדיף לראות מדובבת לתורכית.

מיטל הייתה מלכה מגז הליום ליום אחד. היא נעה ברכות אין קץ והפיצה הילה של ניחוח פרחי אביב וסקס לכל עבר. היא לא הייתה המודל המושלם לאישה המושלמת – למעשה, הייתי נותן לה אולי שבע מתוך עשר על המראה החיצוני (כן, כן שטחי משהו..). אבל היה בה משהו. משהו.. שקשה להסביר.. משהו כמו.. ציצים גדולים??

נשמתי בכבדות, ולהכל היה טעם של עוף. יקותיאל הוא מראשון. חווה היא מראשון. התאומים הניגריים חיים בראשון. שלומי נולד בראשון ולא עזב את העיר אפילו לשנייה במשך כל חמישים ומשהו שנות חייו. אביהו מתקן טרנזיסטורים בראשון. דנה מדגמנת בגדי-ים על החוף בראשון. רמי הנאצי שגמר לי את הקריירה עושה מופעי ג`אגלינג ברחובות של ראשון. סימה התימנייה – גם היא מראשון. נחום תקום מת על ראשון, אבל דרסה אותו משאית של תנובה יומיים לאחר שעבר בהצלחה ניתוח לשינוי מין. גידי ראשל"צי. סבינה ראשל"צית. כוסאמק.

אני יודע שלכולם אני אומר שאני אוהב את פתח-תקווה, או את שפרעם, את אורנית או את ג`אסר א-זרקה, אבל האמת היא, שהרגש שלי שבלב – שאותו אני יכול להסתיר אך אליו אינני יכול להתכחש - תמיד יפנה אל ראשון לציון. או אל סיבים תזונתיים.