פשוט שכבתי שם, חשבתי על מיליון דברים שהיו יכולים להאמר בצורה כזאת או אחרת, עד לרמת ההברות. זה לא שינה באיזו כריכה חיברתי את הצלילים, או באיזה סדר הערמתי את המילים האחת על השנייה – הכל עדיין נשמע כל כך אפור, עצוב ומונוטוני.

"אתה עושה מטבח בשבת".

אני לא מצליח לחשוב על דבר נורא יותר שיכולתי לשמוע מהמפקד הנאצי שלי. התגייס אחרי, הצעיר, וחושב שהוא אלוהים. התווכחתי איתו, כמובן, אמרתי לו שזה היום-הולדת של חברה שלי, שמת לי הכלב, שההורים שלי טסים ואני צריך להשאר בבית עם אחי הקטן, וכלום. הוא אפילו לא טרח למחוק את החיוך המדושן מעל פניו. בן זונה. אני מניח שזה השלב שבו הייתי אמור לחרוק שיניים ולשתוק, אבל זה לא מה שעשיתי... במקום זה אמרתי לו מה דעתי עליו, כמה הוא מעורר רחמים, אידיוט עלוב וחסר ערך, שיש מיליונים כמוהו. אמרתי לו שאת התסכולים שלו מכך שאין לו חיים מחוץ לצבא יוציא על מישהו אחר.

מקלף בצלצלים ירוקים.. זה מה שסונג`רתי להיות באותו יום. זאת הייתה שבת מטורפת, כל הבסיס התארגן לקראת מסיבת צפייה גדודית של גמר "כוכב נולד" התורכי, והיה כוח מתוגבר במטבח שנאלץ לבצע את הכנת המזון, שהיה בכמות כפולה מן הרגיל. ננעלתי בתוך חדר שנראה כמו צינוק בתוך מבנה חדר האוכל, עם צוהר קטן ומסורג בחלק העליון שלו דרכו בקעה קרן אור אחת קטנה וחלשה. אני בפינה אחת, ערמת בצלצלים בגובה של שני מטר ועשרים בפינה שנייה, סכין קהה בידי השמאלית. במוח שלי הרצתי מיליוני תסריטים שונים לחיסול המפקד שלי בעזרת ירי ממוקד של מקלונים לניקוי אוזניים.

פתאום נפתחה הדלת, ברגעים הראשונים לא יכולתי לראות דבר, סונוורתי מהאור החזק שפלש פתאום לחדר. אח"כ כשהעיניים קצת התרגלו הבחנתי בצללית העומדת בפתח, כעבור מס` שניות נוספות גם הצלחתי לזהות את הדמות. היתה זו אנאבל, החיילת החדשה בשלישות, עולה חדשה מסין השייכת לשבט העברים הצהובים, שנאבק על ההכרה ביהדותו. "בוא, עושים הפסקה, יש משהו שאני רוצה להראות לך".

הבטתי בה בעיניים נוגות, דומעות ואדומות. פחדתי לקבל את ההצעה, להיחשף, להיסחף. התלבטתי ביני לבין עצמי האם תרנגולי הודו נקראים כך משום שהם הודיים או משום שיש צורך להודות להם על קיומם. כאשר אנאבל הקטנה ראתה שאני משתהה, הושיטה ידה לעברי. ידה הייתה צנומה, מסוג כפות הידיים שיש לאסייתיות פטיטיות חמות, אך אנאבל הראתה בטחון ועוצמה רבים ומפתיעים. טחבתי את סכין החיתוך בתוך כיס מכנסיי, קמתי והנחתי ידי בתוך ידה. היא חייכה, ופנינו לצאת. היא הביטה לשני הכיוונים בטרם הוציאה אותי מהחדר, ואז הידקה את אחיזתה בידי והתחלנו להתקדם במהירות על עבר חדר ההקפאה הראשי, תוך שאנו חולפים על שני תורני מטבח אשר שיחקו דמקה סינית על הכיריים ומול רס"ר המטבח שלא הבחין בנו משום שבהה באשכול בננות ירקרקות עם מבט משונה בעינייו.

תוך כדי הליכה, כשעינינו נעוצות בדלת חדר הקפאה המאסיבית, שנראתה כמתרחקת מאיתנו עם כל צעד שעשינו, הרגשתי יד מיובלת תופסת בצאוורון חולצתי ומושכת אותי לתוך כוך צדדי. ניסיתי לצעוק ולהתנגד אך שום קול לא יצא מפי. לצידי ראיתי את אנאבל, נמצאת במצב דומה, אחוזה בידו השעירה של נגד עלום שם.
הופרדנו זה מזו, חרף כל התנגדותינו, וראיתי את אנאבל נמשכת לכיוון המאפיה (ולא זו של חה"א, שם יש שף חובב פטיפורים, אלא לזו של המטבח הכללי, מלאה ערסים בגופיות סבא וסוודרים טבעיים)
אותי לא היה לי מושג לאן לוקחים, התפללתי בלי קול לעזרי - אלי אלוהם של חיילי הקריה באשר הם, וציפיתי לגרוע מכל.

הרגשתי מכה חזקה באחורי ראשי, והכל נהיה שחור.

כאשר הכרתי שבה אליי, מצאתי את עצמי קשור בחוזקה לכסא עץ ישן במרכזו של חדר אפל שהואר על-ידי עששית בודדת. גיליתי שמישהו שפך עליי בנזין (מהול במים ובאיכות נמוכה ביותר - שהוא כידוע סוג הבנזין בו משתמש צה"ל בחלק מבסיסיו כשמן בישול לכל דבר). נזכרתי בסכין אשר טחבתי בתוך מכנסיי קודם לכן, משום שהרגשתי אותו בתוך כיסי, אך ידי קצרה מלהגיע אליו. לפתע נכנסה לחדר דמות מוכרת ואמרה לי בקול עמוק, מחוספס ומסורס: "אתה היית ילד רע!". הזדעזעתי. כאשר הדמות התקרבה אליי הצלחתי לגלות מיהי אותה דמות מוכרת - זה היה עודד מוסרי! הלא הוא פרוייקט ההכלאה הבלתי נמנע בין טל מוסרי לעודד מנשה! עצמתי את עיניי, נאנקתי וניסיתי לצעוק אך הכיסוי אשר הונח על פי מנע זאת ממני וכל הצלילים אשר הצלחתי להפיק הסתכמו במלמלולים היסטריים ובאנקות של נאקה. עודד מוסרי פסע לאיטו לצד החשוך של החדר, הביא משם טלוייזיה קטנה, חיבר אותה לחשמל והדליק אותה. "תשדירי בחירות 2006". עצמתי עיניי, בכיתי, סירבתי לצפות באימה.. אך עודד מוסרי פקח את עיניי בכוח, שולל ממני את תמימותי. ואז נזכרתי באנאבל. אנאבל המתוקה, ביופיה עוצר הנשימה, בשפתייה המשוועות לנשיקות, בקימורי גופה החטוב הכלוא בתוך מדי ב` צבאיים מכוערים ורפויים.. קיוויתי שהיא לא עוברת אותם עינויים כמוני.

שלוש שעות, שלוש שעות מייגעות של זרעונים (ולא בפרסומת לקונדומים), של חרדים על טוסטוס, של האיש עם השפם ושל כמה נשים עם שפם, הכריעו אותי. נשברתי. התייפחתי כילד קטן עד שנכמרו רחמיו של עודד מוסרי, מעט, והוא העביר לערוץ הכנסת.
הוא ניגש אלי ובמשיכה חדה הסיר את חתיכת הדבר שסתמה את פי, ויחד איתה את הלכלוך שאני נוהג לקרוא לו זקן.
"עכשיו אתה מבין?" הוא שאל בקולו המוזר, "תענה לי" הוא הוסיף כשלא הוצאתי הגה מפי.
"מה עשיתם לאנאבל?" שאלתי בקול חלוש, כל מעייני היו נתונים לה.
"גם אותה היינו צריכים ללמד כמה דברים..." ענה בחיוך מרושע, שהיה מעורר בי דאגות מסוג שונה לגמרי אם לא הייתי יודע שכל תוצרי ערוץ הילדים בוחשים בשוקו, "אבל זה בכלל לא קשור עכשיו, שאלתי אותך שאלה!"

באותם הרגעים המחשבה חלפה מהמוח שלי, ההגיון עזב את טווח ההכרה. זאת הייתה שעה של אי-וודאות, עידן של בלבול ואנדרלמוסיה.. המקלות שבמוח שלי התחילו לתופף בעוצמה על תופי החשיבה שלי, הזיעה הקרה שטפה את פניי כמו צונאמי, ידיי רעדו מתחת לקשירה האגרסיבית, הפסנתר האימתני ניגן שוב. התחלתי להרגיש שוב. פתאום הכל נהיה כל כך מסורבל, כל כך מוזר אך עם זאת כל כך ברור. הכל בא אליי, בזירזופים. התחלתי להבין: כל זאת הייתה שטות אחת גדולה.

מההתחלה שום דבר לא הסתדר, ועכשיו הבנתי למה. זה לא היה הגיוני, לא הצלחתי למצוא שום סיבה לכך, ובכל זאת ואולי דווקא בגלל זה הגעתי למסקנה שזו האמת. הבהירות הפתאומית של הכל הבהילה אותי, כיצד לא עליתי על כך קודם? האם הצפייה האובססיבית שלי בערוץ האופנה הורידה את מנת האי קיו שלי? ואולי היו אלה הכמויות המסחריות של גבינת נעמה שהייתי גונב מהלשכות ואוכל בשעות המשונות בהן ביליתי במשרד?!
אבל מרגע שהבנתי את האמת, נשאר רק דבר אחד לעשות...

להגשים את חלומי למצוץ כל כרוב על פני כדור הארץ! בתכלס אני לא חסיד גדול של מציצת כרובים, אבל במקרה הנוכחי פשוט לא נותרה לי כל ברירה, שכן איבדתי כבר את הכל.. אפילו חני נחמיאס בכבודה ובעצמה לא הייתה יכולה להושיעני!

אז התחלתי לטייל בעולם, עם תרמיל על הגב וחיוך על הפנים, במסעותיי אחר כרובים טעימים. בתחילה - לא הייתי כל כך מיומן, לא הסתדרתי עם הכרובים וממש היה לי קשה להיות הרחק מן הבית. אבל אחרי חודשיים של מציצת כרובים התחלתי ממש להנות מן העניין, ואפילו הוספתי לעצמי שם אמצעי, כרוביהו. אלו היו הימים המאושרים בחיי. באחד ממסעותיי, בעודי צועד בלב מדבר מוכה קקטוסים, הבחנתי לפתע בדמות נמוכה באופק. בקרבי אלייה, הסתובבה אליי. הלסת שלי צנחה אל החול מרוב תדהמה: זאת הייתה אנאבל.