היא לא נראתה כמו טיפוס הממוטה השגרתי. למעשה, היא נראתה יותר כמו קערה של טחינה בבוקר סתווי באיזור ספר נידח שבו אף אחד לא קורא ספרים מרצונו החופשי. היו לה שבע זוגות עיניים ושלוש-עשרה שחלות, והיא הייתה מנקרת על עצי אלון למחייתה.

אני ניסיתי להבין אותה. כל יום, הייתי קם בצהריים, תופס לעצמי את העורף, שובר את הראש בנסיונות הכושלים לאתר כפיל לדן מרגלית. זאת הייתה אחת המשימות הקשות ביותר אשר ייתכן ונאלצתי לבצע במשך כל ימי חיי ואולי, אפילו, גם בימים בהם חייתי בתוך תיבת עץ גדולה ומרווחת עמוק בתוך אדמת הטרשים הבוגדנית.

זה לא שינה דבר. אולי מפעם לפעם הייתי יכול להביט ימינה ושמאלה, להצית את הזיכרון של המורטליות שלי עם להבה של נר ולשנן פואמות אורבניות על לבנים של איטונג ועל החסילונים של סמי שרעבי (הוא היה מקושר אל להקת "היהודים"). בתכל`ס – הרגשתי וגם הייתי מת.

פסקה 73:

לפעמים הייתי לי ההרגשה, הצורך באצבע מורה, ביד תומכת, בכתף להשען עלייה. זה היה בימים הקשים של ינואר 1247 כאשר עמדתי ביחד עם בני משפחתי בתור לסביח. אבא היה מביט בעיניים עייפות ובגוף קרוע קדימה ואחורה, מנסה להגיע אל אומדן של כמה זמן נשאר לנו עד תחילת התור ומאידך כמה זמן עבר מאז נכנסו אליו.

אמא הייתה פחות לוגית – כמו רוב הנשים בחיי. היא פתחה קופסאות של תירס מתוק משומר וחילקה לחבר`ה מסביב, גרעינים-גרעינים. זאת הייתה הברירה שלה. היא הייתה סוג של אדם-על. הייתה לה אמפתיה בעוצמה של אלף אמפר, עם היכולת המדהימה לגרום גם לכבד שבלבבות להביא את העיניים שמעליו להזיל דמעה.

ואני חשבתי מדי יום על המוזיקה. על איך שהיא מניעה אותנו, הופכת לנו את הרגשות, מזיזה אותנו מצד לצד ומרדימה אותנו לשינה מתוקה, אחרי שהיא מכסה אותנו כמובן – כי קר לפעמים. היא לא חייבת להיות ישרה, היא לא חייבת ללכת על הקורים של המצולעים והיא בטח לא חייבת להיות אהובה על כולם. את המוזיקה שלי אני אהבתי מבולגנת, כאוטית, כמו החיים. מבחינתי, המוזיקה שלי הייתה הרעש היפה ביותר ביקום כולו.

אבל המחשבות שלי לא היו דבר אשר נמשך זמן רב. למעשה, כמה שעות לאחר המחשבה האחרונה, אני גוייסתי לצבא הספרדי כמקפל מצנחים. זה לא היה התפקיד אשר תמיד חלמתי עליו (רציתי להיות משקית ת"ש), אבל בהחלט הייתי יכול לאהוב אותו. באחד מימי קיפול המצנחים האינטנסיביים, בעודי לופת המבורגר ספרדי משולש, הגיחה מאחורי מפלצת ירוקה עם פנסי "מאגלייט" תלויים מהפטמות. היא נראתה כמו גרסה מפלצתית של הכלאה בין מיכל ינאי למיכל של ברום. היא פצתה פייה והקיאה עליי מאות דפים שבהם פורטו כל חובותיי לביטוח לאומי. כמו שאמרתי, או שלא (אני לא מסוגל לזכור בשעה זו של היום במצבי הנוכחי), לפעמים, כדי לנצח במלחמה, צריך להיות מוכנים לאבד טנק או שניים. ושיני בינה מוסיפות חוכמה אז אל תעקרו אותן!

לא! לא עוקרים שיני בינה!! משאירים אותן למען יראו וייראו!!!