Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th January, 2019 (07:03)
Where stakes are high, and steaks are always welcome!
ריף הדולפינים הקסום 634
הנשיקות איתה היו מייסרות. היו לה שפתיים מלאות בסדקים, והרוק שלה היה כמו חומצה, וכל פעם שנישקתי אותה הרגשתי כאילו הלשון שלי נשרפת, והיא גם נשכה אותי בנוסף לכל, הבת-כלבה. אז למה נשארתי איתה? שאלה טובה. אומרים שקשה להסביר מה היא אהבה, אומרים שמשיכה היא בלתי נשלטת, אומרים המון דברים - אבל אני יודע בדיוק מה גרם לנו להשאר ביחד: אנחנו היינו כמו נייר לקמוס האחד בשביל השניה.

החדר שלי היה מבולגן הרבה יותר מן הרגיל באותו היום, הכבלים שבדרך כלל היו מוצפנים מאחורי המוניטורים היו הפעם כעשרים סנטימטרים מעל הרצפה ויצרו מסלול מכשולים שנאלצתי לעבור בהרבה מאמצים בכל פעם שהייתי צריך להכנס או לצאת מן החדר. רצף של דפים עמוסי גרפים וטבלאות נפלט מהמדפסת כל מספר דקות. על השולחן היחידי בחדר שניתן היה לראות את משטחו הייתה מונחת צלחת עם עצמות של עוף שהספקתי כבר לשכוח מתי אכלתי. הנאונים שעל התקרה הבהבו בצורה מעצבנת.

נכנסתי פנימה, מבטי ממוקד על הרצפה, פילסתי דרכי בתוך אנדרלמוסיה של חוטי נחושת, פלסטיק ושאריות מזון. התיישבתי מול המחשב המרכזי והקשתי בזריזות את הסיסמה. פתחתי את תיבת המייל וגיליתי שבע הודעות חדשות, מתוכן ארבע היו זבל, אחת הייתה מדן שנמצא בנפאל, אחת הייתה מג'ו - בטח סרטון פלאש - ואחת הייתה מנעמי, ללא כותרת. מיהרתי לפתוח את ההודעה ממנה.

היא כתבה לי שם די הרבה, אבל בעצם די מעט. היא ניסתה להסביר לי עקרון בפיזיקה שאני מעולם לא הצלחתי להבין, משהו על משקולות ופחיות של אקונומיקה לצריכה אישית. מן הצד, בקבוקון של קודאין קרץ לי. הוא ממש עצם אחת מעינייו הירוקות, עם הריסים הארוכים (בטח מלאכותיים) וקרץ לי. לקחתי אותו בידיי והורדתי אותו, בשוט אחד. בתוך מספר דקות של קהות חושים הגעתי אל דפראביה: ממלכת הקודאין האסורה.

הכל נאמר כבר ביליון פעמים. כל דבר שאי פעם אמרנו ואי פעם נאמר - כבר נאמר לפני כן. ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעם, ועוד פעם ועוד פעם. ההתלבטויות, התגליות, ההחלטות איפה ללמוד והיכן להתחתן - מאסות של אנשים כבר התלבטו, השוו מחירים, התרגשו והחליטו בעבר. האנשים שאנחנו פוגשים מתחילים לחזור על עצמם: נראה, שכל אדם שאנחנו רואים ברחוב או בתור לכספומט או במסדרונות בית חולים, מזכיר לנו בנאדם אחר שראינו בעבר או שאנחנו מכירים, או שניים, או שלושה, או מאה. כל דבר שאנחנו עושים נותן לנו הרגשה חזקה של דז'ה וו.

למיקי היה סטארט-אפ. לא סטארט-אפ במובן העכשווי של המילה, אלא משהו הרבה יותר פשוט מזה. מיקי היה איש של בילויים מטורפים עם תיבול של הרבה אלכוהול, ובתקופה ההיא הוא לא ממש הצליח להתחבר לקטע של ההשכלה הגבוהה. הוא תמיד התלונן על כך שספרי-לימוד מעבירים בו צמרמורות, שנוסחאות בפיזיקה עושות לו בחילות ושהוא בכלל אלרגי למשוואות דיפרנציאליות. בכל פעם שהיה צריך להושיב את עצמו מול ערימות של שיעורי בית, או גרוע מכך, הוא היה נותן לעצמו מגבלות זמן מזוייפות, דוחה לאחר-כך, ובסוף לא היה מצבע כלל את המטלות. ואז הוא החליט לעשות צעד פרואקטיבי בעניין: הוא הקים קבוצת למידה משל עצמו - "מלכיזצר".

מלכיזצר הייתה, במילים פשוטות ובשפה עדינה, קבוצת למידה לבטלנים. הקבוצה, ב"הנהגתו" של מיקי, הייתה מקיימת כל שבוע, כמו שעון, לילות שימורים שהיו מסיבות לכל דבר. הוא התקין קוד לבוש, הוא הכין רשימות מוזמנים עם שותפים, הוא גבה חמישה פאונד לראש לכניסה, והוא היה מציף את ה"לומדים" בכמויות לא אנושיות של אלכוהול. האמת הייתה, שמיקי האמין כי השכלה צריכה לבוא יד ביד עם השתכרות. זה התחיל בקטן, רק שניים או שלושה אנשים שהתפנקו על בקבוק וודקה או טקילה, והמשיך אל מסיבות מעוררות פלצות בסגנון קולג'ים אמריקאיים, ובהן צעירים שטופי הורמונים היו מתחרמנים על חוברות עזר ללימוד היסטוריה או טוחבים את ראשיהם המיטלטלים לתוך אסלות בעוד חבריהם לספסל הלימודים קוראים באוזניהם פסקי-דין מפורסמים או את מספריהם האטומיים של יסודות שונים. כאשר הגיעו ציוני הסמסטר הראשונים אל הסטודנטים, היה ברור לחלוטין שקבוצת הלימוד המהפכנית של מיקי עשתה את עבודתה בצורה מדהימה. מיקי היה מאושר לגלות, שיחד עם השיפור המשמעותי בציוניו - הוא גם הצליח להכניס לעצמו גם לא מעט מזומנים. "זה מצחיק", הוא אמר לי ביום שלאחר עוד ליל-שימורים מוצלח שהפיק, "רוב האנשים חושבים שצריך להפריד בין לימודים להנאה, כמעט אף אחד לא חשב אף פעם לשלב את שניהם האחד עם השני". והוא צדק.

באמצע הסמסטר השני מיקי הרגיש שהגחלת מתחילה לדעוך. הוא לא דיבר על כך בגלוי, משום שהיה ידוע בהיבריס שלו, שגרם לו לא-פעם להדחק לתוך פינות קטנות וחשוכות ללא יכולת מוצא ללא עזרה של אחרים, אותה נהג לקבל לרוב בבוז, אבל היה ברור לחלוטין שהכוח של מלכיזצר נחלש בצורה משמעותית. למעשה, כמות האנשים במסיבות כמעט נחצתה לשתיים. אל תבינו אותי לא נכון - המלכיזצר עדיין הייתה מסיבה נפלאה ואיכותית, אבל לאט לאט הרימו את הראש שלהן המון קבוצות למידה חדשות, איכותיות יותר ועם הרבה יותר תותחי קונפטי. המסיבות האלו, כך התברר למיקי, היו הסיבה העיקרית לנפילת המלכיזצר.

בליל השימורים השלישי של המלכיזצר פגשתי לראשונה את נעמי. היא ישבה לבדה על שרפרף ליד חדר השירותים של קומת הכניסה, קראה בקול רם מתוך ספר פסיכולוגיה ושתתה בקבוק באקרדי בריזר בטעם אבוקדו. היא לא נראתה כמו כל המתהוללים האחרים אשר היו מסביבה, היא נראתה צבעוניה ובלטה בתוך רקע שכולו גוונים של אפור.

נעמי הייתה ראפרית חובבנית, לבקנית וחיננית, מתוכנית חילופי סטודנטים עם סודן. היא שרה על אנשים ועל ההתמודדויות שלהם עם טרגדיות יומיומיות, ועל זרי פרחים באיכות של הלוויות. היא האמינה שכל האנשים בעולם הולכים בשורה ארוכה אחת, כצאן לטבח, אל עבר הגורל שלהם. זאת הייתה המנטרה שלה.

הלב שלי לקח אותי למחוזות בהם לא רציתי להיות. השיפוט וההגיון שלי, צווחו בקול ענות חלושה. אני, שתמיד האמנתי שכל האנשים בעולם הם זהים - שאף אדם אינו שונה מרעהו, שהכל הוא בעצם פס יצור של מפעל בדיוני, התחלתי להשבר מבפנים. תוך מספר ימים הפכתי לערימה של שברים, לחצץ אנושי.

באחד הלילות, כאשר שכבנו מחובקים וצפינו יחד במהדורת החדשות המרכזית, פתאום הופתענו עם כתבה אודות הסגולות הבריאותיות של סלט עלי אקליפטוסים.

נעמי מיהרה אל שולחן העבודה ונעלה את עצמה שם, כמו שתמיד עשתה כאשר הבזיק במוחה הקודר רעיון פנטסט. היא לא אמרה מילה, אבל היה ברור מאליו שהיא מתכוונת לכתוב יצירה אודות עלי אקליפטוסים. קמתי מהמיטה, התלבשתי במהירות, יצאתי מהבית, נכנסתי לפיאט הטרנטע האדומה שלי והתחלתי בנסיעה הארוכה אל עבר בית המרקחת התורן הקרוב - הרגשתי שאני זקוק לאבקת בצל רפואית בדחיפות.

לאחר כשלוש וחצי שעות של נסיעה, עצירה אחת בסביחייה של ג'ו ועוד עצירה אחת כדי להקיא, הגעתי אל בית מרחקת. שלט מואר גדול עם הכיתוב "אינגה החרדיה מחדרה" קידם את פניי.

נעמדתי מול הרוקח, שהיה דומה באופן חשוד ל-בץ מפרפר נחמד, וביקשתי ממנו א החומר האסור. הוא אמר לי שהאבקה בדיוק נגמרה לו, ושאל אותי אם אני מעוניין במוצר תחליפי, ועוד בטרם הספקתי להשיב לו, הוא שלף בקבוק קטן ללא תווית וטחב אותו בכף ידי. בדיעבד, הייתי צריך לדחות את אותו הבקבוקון, אולי אפילו לבעוט לרוקח האלים בעקב אכילס שלו, אולי אפילו לדגדג אותו בתנוך האוזן, אולם באותה שעת לילה מאוחרת הריכוז שלי לא היה במיטבו, ולקחתי את הבקבוקון - שהכיל את הקודאין - מבלי למצמץ.

דפראביה, ממלכת הקודאין האסורה, הייתה איזור עירוני מתועש בפראות, עמוס בגורדי שחקים מסיביים מבמבה אדומה. לקח לי קצת זמן לקלוט בדיוק במה מדובר בפעמים הראשונות שהגעתי אלייה.

"תראו, אני לא באתי לשפוט כאן אנשים, אני בסך הכל לא מבין לאן נעלמו כל היסודות של ההתנהגות האנושית היפה: הקירבה, המשפחה, האצילות, המסורת, הכבוד לאנשים מבוגרים, הכבוד בכלל, האהבה.." נאמתי לתושבי הממלכה בכנסים הראשונים שקיימתי שם. זאת הייתה צורה לגיטימית של מחאה, אם ניתן לקרוא לכך מחאה.

זה היה ברור, שכמו המון מחאות פוליטיות בהיסטוריה - גם המחאה הזו נועדה לכישלון עוד בטרם החלה, וכמו המון מהפכות, גם המהפכה הזאת נועדה להחליף רודן עריץ אחד ברודן עריץ אחר. זה היה ברור מהדרך בה דיברתי, מהדרך בה אחזתי את שקית השוקו שלי, מהדרך בה גררתי מריצות עמוסות חסה בשדות המוריקים של דפראביה. הם לא הבינו את זה מעולם. הם היו הדגם החברתי שנעמי שרה עליו. הם דמו לדובי נמלים מתקרחים אפגניים עם גורמטים.

בדפראביה, מיקי איש לילות השימורים היה המתופף של להקת דת' מטאל כושלת. נתקלתי בפוסטרים שלהלהקה שלו תלויים על גבי עצי הבוקיצה בשדרות פרברי הכרך. ניסיתי למצוא חלון בתוך לוח הזמנים המסוקס שלי על מנת לצפות בו מופיע. למעשה, הזדמן לי להגיע אל דפראביה די הרבה בתקופה שבה היחסים שלי עם נעמי עלו על שרטון גדול כמו קפריסין, והתמזל מזלי לצפות בו מספר פעמים. היו לו ערימות של גרופיות שגזזו לו את ציפורניו בעזרת מסור חשמלי מוזהב לאחר כל הופעה. אחת מהן (שים לב, מר כהן) הייתה רג'ינה והאתרוג הפיטמלס, למודת האכזבות והכשלונות. היא צבעה את שיערה לבלונד חיוור ותקעה לעצמה נזם ענקי באף. בזמן שעבר מאז חוויותיה הקודמות היא הספיקה להעלות כעשרים ושמונה קילוגרמים במשקלה, אולם היא עדיין הקפידה לשתות רק "קריסטל" דיאט בטעם מנטה.

ככל שגדלה אהבתי ומחויובותי אל דפראביה, התחלתי למצוא את עצמי ביותר ויותר מריבות עם נעמי. זה פשוט היה נדמה כאילו כל נושא שמועלה בשיחה בינינו הוא כגיץ המצית את המדורה. זה לא גרם לי לאהוב אותה פחות, רק גרם לי לשנוא אותה יותר.

מראה חיצוני, דבר כל כך רצוי ומבוקש, איננו דבר שיש לזלזל בו. אומרים שהאופי הוא הקובע ולא היופי - אבל לא אומרים למי האופי הוא הקובע. אומרים גם שהיופי הוא חמקמק. אומרים שרגע אחד הוא נמצא בידיים, ובשנייה לאחר מכן - פוף! הוא נעלם לתוך החשיכה. ובכן, היופי של נעמי החל להעלם עם השגרה בחודשים הראשונים של הסמסטר השני, עם עליית מסיבות התמיכה למכורים למרציפן פולני.

אלו היו הנשיקות. הנשיקות שלה היו המוות שלי. היה נדמה כאילו עם כל נשיקה, כל משחק לשונות, כל טיפת רוק, אני מאבד עשר דקות מהחיים שלי. ניסיתי להעיר לה על זה, אמרתי לה שהרוק שלה חומצי ושורף, אמרתי לה שהשיניים שלה חותכות אותי ואמרתי לה שתקליט את הגרלת הלוטו השבועית. אהבתי אותה, באמת שאהבתי, אבל בכל פעם שנפגשנו, הרגשתי כאילו אני עומד עירום בתוך סופת גשמים חומצתיים. זה לא היה כך בהתחלה, כאשר רק הכרנו. האמנתי שהשגרה הפכה את מערכת היחסים בינינו למציאות עצובה. אני לא הייתי בטוח יותר, הרגשתי צורך לברוח. לברוח, אם רק למספר רגעים, כדי לאבד תחושת מציאות, לקבל צדק אמת, לנשום. אז ברחתי.

במולדובה קיבלו אותי בסבר פנים יפות. נשיא המדינה לשעבר הגיע אל הטרמינל כדי לחבק אותי ולכייס אותי בעת שהוא מראה לי אלבום עם תמונות של צביקה פיק רכוב על חד קרן. "עץ או פלי?" הוא אמר לי, במבטא רוסי כבד, ומבלי לחכות לתשובה מפורשת הטיל את המטבע. כל העניין נראה לי מאוד סוריאליסטי מצד אחד, אך מאוד מתריס מצד שני. הוא הזדהה כמעריץ מספר אלף מאה עשרים ושבע של שולמית אלוני במדינות מזרח אירופה, אך לא מצמץ אפילו פעם אחת במשך כל שיחותינו, עד כי חשדתי כי הדביק את ריסיו אל פניו.

לפתע נפלו מן השמיים מאות סוכריות טופי פירות. שירה אדירה בעברית נשמעה ברקע: "מזל טוב!". כמעט והתעלפתי מרוב התרגשות - לא האמנתי שהחבר'ה יזכרו שבאותו יום אני חוגג בר-מצווה. קיבלתי עוגה עם שלושה עשר נרות מענק שרירי בצבע בורדו שנתן לי צ'אפחה חזקה ומאצ'ואיסטית. "עכשיו אתה גבר!" לחש לי והדגים בעזרת ידיו כמה תנועות מגונות המדמות מישגל.

כאשר הגעתי אל בקתת העץ בה התכוונתי להעביר את הלילה, התיישבתי מול המחשב כדי לבדוק את הדואר האלקטרוני. חיכו לי שלושים וארבע הודעות, מתוכן שלושים ושלוש הודעות ספאם אשר מוכרות ויאגרה. הייתה שם הודעה אחת מנעמי, עם הכותרת: "סרטון מצחיק". בדרך כלל אני מוחק הודעות שמכילות סרטונים מצחיקים, אולם הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי. פתחתי את ההודעה ובתוך שניות חיוך אדיר נמרח על פניי.

זה היה סרטון שלי ושלה מאזינים לתוכנית "שירים ושערים", היא לבושה במדי בית"ר עזרא ואני חבוש רטייה של שודדי ים, ואז משחקים כדורגל עם בקבוק מיץ ריק, ואז מביטים אחד בעיניי השניה, מלטפים האחד את השנייה.

שלחתי לה מתכון להכנת קבב רומני וכיביתי את המחשב, נאנחתי, והלכתי לישון. האהבה לא מתה.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!