Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th June, 2019 (08:50)
Come get some!
לנשום זכוכית
להאמין? להאמין שהעולם כפי שהכרתי איננו עוד? להאמין שכל מה שהיה נגמר? להאמין שאלוהים מת? להאמין שהכל בעצם, זה כלום אחד גדול?

לילה עירוני. עצירת מונית בחריקת בלמים מחרישת אוזניים. מלון רב-קומות. קלוז-אפ על דלת של רכב, צבועה בגרפיטי צבעוני, נפתחת. קלוז-אפ על זוג נעלי עור שחורות. מבט מאחור על אדם שחום-עור, לבוש בטוקסידו שחור, מכנסיים שחורים, נעליים שחורות. מאחור, בל-בוי לבוש מדי עבודה אדומים. קלוז אפ על שעון זהב עם תצורה משונה: השעון מחולק למאה יחידות ולא לשישים. האיש עם הטוקסידו מתקרב אל הבל-בוי, גבו אל המצלמה.

הבל-בוי יכול לחייך. הוא לא מרוויח הרבה כסף בשביל המזוודות שהוא סוחב, הוא גר במגורי עובדים מעופשים, הוא סובל כבר זמן רב מכאבי גב, החברה שלו מזה חמש שנים נפרדה ממנו לא מזמן משום שנאלצה לטוס להונולולו, והיא שולחת לו אימיילים מפורטים אודות הדברים המלהיבים שהיא והחבר החדש שלה עושים, ולמרות כל אלה – הוא יכול לחייך: הוא חי את החיים שלו באושר, כמו שתמיד רצה.

האושר החמקמק, שכולם מחפשים אחריו – כך הוא האמין – הוא דבר אשר איננו ניתן להשגה. לא באופן מוחלט, בכל אופן. אושר הוא לא המטרה – הוא האמצעי. אין שום דרך להשיג אותו בדרך ליניארית, והוא גם לא נשמר לאורך זמן. אושר נקנה, אושר נצרך, אושר מתאדה.

אחת מפקידות הקבלה (שמה לא נחשף לכל אורך היצירה), קצת מנומנמת היום. שיערה הצבוע באדום מכסה על עינייה כאשר היא משמיטה את ראשה על הדלפק בין צ'ק-אין למשנהו. היא לא זוכרת את הפעם האחרונה שישנה מעל חמש שעות בלילה או הפעם האחרונה שהיא יצאה לבלות עד חמש לפנות בוקר ובעצם, היא לא זוכרת כלום כרגע.

מבט מעבר לכתף של האיש בטוקסידו מדבר עם פקידת הקבלה. השיחה לא נשמעת מבעד לצלילי מוזיקת הג'אז של הלובי. קלוז אפ על שני שטרות של מאה דולרים כל אחד, כף ידה המטופחת של פקידת הקבלה לוקחת אותם. מבט-מעקב מעבר לכתף של האיש בטוקסידו צועד לכיוון המעליות. מבט מאחור על האיש נכנס לתוך מעלית ובתוכה שני נוסעים צעירים – שני בני נוער צעירים ומאוהבים, מתנשקים. קלוז אפ על מספרי הקומות המוארים במעלית, מתחלפים משבע-עשרה לשמונה-עשרה ואז לתשע-עשרה. מבט על דלת המעלית נפתחת.

נוף של עיר סואנת נשקף מחלון, מוארת בניאונים גדולים, שורות של אורות נעים – רכבים על הכביש. מתחיל לטפטף גשם, השמיים מאוכלסים בעננים אפורים ובהירים. עדיין מוזיקת ג'אז ברקע, אבל מוחלשת, נקישות של פסיעות איטיות מן המסדרון. רעם. קלוז אפ על בקבוק יין אדום נמזג לתוך כוסית גדולה. הבל בוי עומד מחוץ למלון, יוצא בריצה מתוך האזור המוצל כדי לעזור לאיש עסקים עם כובע בוקרים שמגיע זה עתה במונית צהובה לפתח המלון.

קלוז אפ על יד, מדליקה מכשיר רדיו ישן. השדר ברדיו מדווח, בלהט, באנגלית במבטא בריטי כבד, על מלחמה באיים הבריטיים, ברקע קולות של נפץ. לאחר דיווח המלחמה הוא מעביר את תוצאות משחקי הכדורגל. קלוז אפ על היד שולפת מתוך ארנק עור חום תמונה מצהיבה בשחור-לבן. בתמונה מופיעה בחורה בהירת שיער בבגד ים מלא, מחייכת, על חוף הים. היד הופכת את התמונה. מצידה השני של התמונה, אנגלית בכתב-יד מחובר, המילה "Moneen". פייד-אאוט.

שני ילדים כבני שלוש-עשרה עולים בריצה על גבעה ירוקה עם עפיפונים. אחד מהם לבוש אוברול ג'ינס והשני חולצת פסים בצבעי כחול ולבן. הם צוחקים. השמיים בהירים וכחולים, נקיים מעננים, שמחים. הם אוחזים בעפיפונים שלהם בחוזקה וניכר שהם משקיעים מתאמצים רבים על מנת להשאיר את העפיפונים למעלה בשמיים. "ג'יימס! קירבי! בואו הביתה, האוכל מוכן!" נשמעת צעקה ברקע, בקול נשי. שני הילדים מגלגלים את החוטים של העפיפונים בזריזות ומתחילים בריצה הביתה. הבית צבוע בלבן, גג רעפים אדום, גדר כלונסאות לבנה אשר עומדת בודדה בלב המדשאות המוריקות. הילדים שוטפים את ידיהם בזריזות בברז, משפריצים מים לכל עבר, ונכנסים פנימה בריצה לתוך הבית.

בחדר האוכל מחכה להם שור סיבירי כתום עם נצנצים. הם מלקקים לו את האוזניים לאות חיבה ובתמורה הוא מעניק להם גליון ישן של "אצבעוני" עם תצלום של דקלה קידר אוכלת חריץ גבינה צהובה מחוררת על השער. אחד הילדים מתחיל לספר בלהט אודות שיעור אסטרופיזיקה גרעינית שנכח בו כמה ימים לפני כן, תוך כדי יש קלוז-אפ על האף שלו, ממנו מבצבץ כלבלב קטן וחום שדומה בצורה מפתיעה לדן מרידור. הכלבלב נובח בסינית.

השור פותח פיו ואומר לילדים: "תאכלו, תאכלו, יש הרבה אוכל. לא הפסקתי לבשל מאז הבוקר". הילדים, שכבר התיישבו מסביב לשולחן פלסטיק צבוע במשבצות שח-מט, מתחילים לחפור בתוך קערות ענקיות של ג'לי ורדרד. כל הסיטואציה מזכירה לילד עם האוברול ביקור בפארק-מים: הרבה קרם הגנה עם מקדם תלת-ספרתי ומעט אבטיחים, ומכונת ירייה של גרעינים. לפתע השור תופס, בתנועת זנב מהירה, חפץ הדומה לאקדח תפוחי אדמה, ומכוון אותו אל עבר ראשו.

"אם אתה לא תגלח את שיערות הרגליים שלך, קירבי, אני מתכוונת לפוצץ לי האונה הימנית עם תפוח אדמה. דונט פאק ויט מי!" הוא יאמר בקול מפוחד ומעט מסורס. "אני לא יכול לקיים איתך פאק, אמא", עונה לה הילד הקטן בחולצה המפוספסת, "זאת עבירה על החוק!". השור מוריד את האקדח מרקתו ומתחיל לבכות, פנים מאדימות במהרה. הוא מטיל את האקדח, שממנו נפלט תפוח אדמה היישר לתוך הברך של קירבי, ומתחיל לפשוט את פרוותו בעוד הוא עוזב את החדר. קירבי מתפתל על הרצפה. "לאאאאא!!!" צועק ג'יימס. הוא מתקרב דומע אל קירבי השכוב על הרצפה בתוך שלולית של ג'לי ורדרד. "לא, קירבי, מגיני הברכיים שאתה לובש! הם חדשים!! זה לא יכול להיות!" השניים מסירים מברכו של קירבי את מגן הברכיים אשר כוסה בעיסת תפוח-אדמה, "רק אתמול קניתי את זה בספורט וסטהיימר!" (וסטהיימר, לא ורטהיימר. ילדים – לשנן! עם השיניים!).

סצינה חדשה, לילה. קירבי וג'יימס צבועי פנים מול מדורה. ממרכז המדורה ניצב תורן מתכת מולבן, בראש התורן מגן הברכיים הפגוע. "אסור היה לי ללבוש אותו" אומר קירבי, ושוב דומע. "זאת לא אשמתך, זה בגלל ספי ריבלין שביטלו לו את הסדרה איצ'ה" מנחם אותו ג'יימס, תופח לו על השכם עם מספריים חלודים.

הוא קיבל בדיוק את מה שהגיע לו. כולם מקבלים בדיוק את מה שמגיע להם. אין דבר כזה צדק, אין נכון ואין לא נכון, אין רצון חופשי ואין חוק. כולם מקבלים את מה שמגיע להם.

הבל בוי ועוד בחורה, שאטנית, עיניים בורקות, הולכים בזיגזגים בלבו של רחוב סואן, מחובקים, צוחקים. ברור מאליו שהם שיכורים, בקבוק הוודקה הריק שהבל-בוי מנפנף בחוסר-מודעות מוחלטת יכולים להעיד על כך. הם עוברים ליד סימטה. הבל-בוי תופס אותה בשנייה לתוך הסימטה. צילום מהצד על שניהם בחשיכה, צלליות שלהם משתקפות על קיר הלבנים. משתמע שהם מזדיינים.

למעלה, צללית של אדם צופה מחלון גבוה, על אדן החלון מונחת שקית במבה גדולה, חלק מתכולתה שפוכה החוצה על עץ המהוגני. מוזיקת הג'אז מתחזקת והופכת כמעט למחרישת אוזניים.

צילומים מהירים בסדר הבא: חדר שירותים מטונף, ברז דולף (קולות של טיפות פוגעות בתחתית הכיור). מוכר בלונים עם מסכה של חזיר על הראש, בלונה פארק. ילדה אסייתית מחייכת ואוכלת תירס וברקע תמונה ישנה של איירוסמית'. באר לבנים בגשם. עטלף הפוך. עט "פארקר". חצב מתנפנף ברוח הקרירה של תחילת דצמבר. קלוז אפ על צלחת ליל סדר, הכרפס מלפנים. פייד אאוט.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!