בקיץ הם שומרים עליו מכל משמר. הם לוקחים סלי פיקניק מלאים כריכי סלאמי וחצילים, וקופסאות של עמבה מיובאת, ומתעופפים מאחוריו בעזרת כנפי העופרת הקטנטנות שלהם. בתוך תחתוני החוטיני המוזהבים שלהם תקועים שטרות כסף של מדינות עולם שלישי מרשרשים ומתנפנפים ברוח. לאחד מהם יש צלקות – תוצאה של ניתוח קיסרי כושל אשר עבר.

הוא לא היה בטוח בנוגע לכל הקטע של ההפלה. הוא פחד לקחת חיים. הוא לא העז לגעת בזבוב – אז במלאך שלם? הוא רצה להביט במוניטור ולראות חיים בשחור לבן, קטנים, יפים, ובעיקר – תמימים. הוא רצה להאמין שלא משנה מה יתרחש, העובר הזה יצא החוצה ויחיה חיים מלאים ומועילים. אבל מנגד, הוא תמיד רצה להאמין שכאשר הוא יעזוב, אף אחד לא יתגעגע אליו, וכאשר הוא ימות – אף אחד לא יבכה. הוא היה מביט על הבטן שלו במראה כל בוקר כאשר התעורר, בודק כמה היא תפחה במשך הלילה. הוא אפילו עשה סימונים על הקיר בחדר השינה. הוא הלך לחנויות האלה, עם המוצרים לתינוקות, והיה מסתובב בהן שעות, עד אשר המוכרים נאלצו לגרשו משם בזמן הסגירה. הוא רצה לקרוא לו יורם. הוא אפילו לא האמין שתצא לו נקבה.

יורם הייתה יכולה להיות טום-בוי מושלמת, עם רגליים שעירות, שרירי זרוע מאסיביים, יכולות כדרור מעולות, הבנה בלתי נלאית ברכבים אשר מיובאים מהמזרח והרבה הרבה ריח של שום מהפה. ג'ימי, שהיה לומד איתה בחטיבת הביניים, היה חוטף ממנה מכות בראש כל בוקר, ואחר כך גם את חטיפי הגרנולה שלו לתוך הקורקבן. הוא היה מצייץ "ירון לונדון" ומניף את דגל הואתיקן, ואז היה נאנח קצת מכאבים, ואז שוב היה מצייץ, אבל הפעם היה אומר "קירג'יסטן". הוא בעצם היה מאוהב ביורם בסתר. כל פעם שהלמה בו באגרופיה הקפוצים הוא היה נהנה מן המגע, אפילו שהמגע שלה היה מלווה בסימנים כחולים וביקורים תכופים בחדרי מיון.

היא לא הייתה אוהבת את העובדה שלאביה יש עבודה מפוקפקת, שהוא חוזר הביתה בשעות לא שעות, כאשר היא כבר ישנה, והיה שוב יוצא אל העובדה השכם בבוקר, עוד בטרם הייתה מתעוררת, אבל היא הייתה יודעת שהוא עושה זאת מאהבה גדולה אליה. הוא היה מתמודד יום יום עם הלחץ, עם ההשפלות, עם הכאב והלחץ-דם, רק כדי לשוב הביתה מזיע ועייף מאוחר בלילה, לראות אותה שכובה שם במיטתה עם חיוך על הפנים, חבוקה עם אחת הבובות שלה. זה היה גורם לו לשכוח מהכל. מהכל.

בערוב ימיו, בטרם היה חוזר מן הפיקניקים ומעביר את הכרטיס במשרדי "הממלכים השומרים", היה נכנס לתוך השרותים ושוב מביט אל בטנו המצולקת, ומזיל דמעה, ועוד דמעה, ועוד אחת. הוא הרגיש צורך עז להפוך להיות זמר ליווי בלהקת אר-אנד-בי של כנסייה מורמונית בהרצליה פיתוח, כמו שתמיד חונך. הוא היה מתאמן כל ערב בצעקות ובצווחות אל העיר הגועשת והשוצפת, "המדור האורבני הפוסט-אפוקליפטי". באותם ימים, אגב, לא הייתה קיימת שום כנסייה מורמונית באיזור הרצליה פיתוח, אלא רק פאבים של שכירי חרב ואורקים מזוויעים אשר הרסו בעזרת חרבותיהם הארוכות את כל חיבורי ההארקות אשר נתקלו בהם.

יורם תהיה רק חלום בשבילו, חלום מתוק וורוד, כמו הרבה חלומות אחרים של זרים מוחלטים. הוא יתהה מה היא משמעות החיים, רק כדי לגלות שהמשמעות שלהם מוגדרת רק על פי מה שמשמעותי בעיניו, ובעיניו – משמעותית רק יורם. יורם, ועשרת אלפים קיפודי ים נורדיים אשר איבדו את דרכם באוקטובר 1753 בזמן מסע שורשים מפרך אל הסנדלריה שאליה היה מגיש אפלטון את סנדלי הקסמים שלו מדי ערב, רק כדי לגלות שמתיכים אותן ומשתמשים בהן כגומי לעיסה של דובוני גומי-יין אשר לא עברו הכשרה מן הרבנות הראשית נס ציונה על ידי האדמו"ר מרדכי שייסעל אפנברג (שחזר בתשובה לאחר קריירה ארוכה כמעסה-משנה בקבוצת הנשים של ביירן מינכן).