Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

23rd August, 2019 (10:27)
For all the wrong reasons..
רודריגו עייש ועשרת פשפשי הקרקס האגורפוביים
"אליפות מחוז מרכז בקילוף גויאבות 1998" נכתב על הכרזה הענקית בכניסה לאולם. אני ומרוואנה צעדנו בבטחה לתוכו, בידיעה שהפעם, אני הולך לעשות את זה. בחודשים שלפני התחרות התאמנתי בקדחתנות, רצתי מטרים על גבי מטרים במעברים בסופרמרקט, חפרתי קברים לתיקנים שמעכתי ואפילו הלכתי לצפות במשחק כדורגל של מכבי פתח-תקווה. צדי, החפרפרת המנומרת שאספתי בטיול שלי בטימבקטו, החזיקה את שק האיגרוף וניכר שהתאמצה, מטיפות הזיעה שהתעופפו עם כל חבטה שלי בה (אבל לא כאב לה – י.פ.ק.).

8:57, כוס נקטר אפרסקים ירדה בשוט אחד במורד הגרון שלי, אני התחלתי להרגיש את ההתרגשות, הפרפרים בבטן הפכו לנמרים עם טלפיים מברזלים חלודים והם ניקבו לי את המעיים מבפנים. מבטים עצבניים סביב אישרו שאני אכן הולך לאבד את זה. מרוואנה התחילה לדבר, מילותיה היו ריקות, הטון שלה היה לקוני, היא העבירה אנקדוטות אודות אנקונדות ואני התרסתי בפניה אודות תרסיסים לחיטוי כלי מטבח. רעש גדול באולם – רעש ההמון, אלפי ידיים קילפו באיבוד שליטה, בספירלה יורדת, בכרטיס חד-כיווני לגיהנום.

אולי היה אפשר להתייחס אל כל העניין בשקט, בשלווה. אולי כמקהלה אדירה של מאות גברים שהתאחדו יחדיו למען מטרה אחת כדי להפיל את הרודן. המעליות לא זזו, העומס היה בלתי ניתן לתיאור. אני הבטתי בנורות המתחלפות, במספרים המוארים שערכם גדל וגדל. קומה 272, כמה מאות מטרים נפלאים מעל הנוף הרגוע של רעננה, הרגשת גג העולם, רק עם מעט מאוד חמצן.

ג'יימס עמד לשמאלי, ג'ניפר לימיני, מרוואנה הביטה בי בעיניים בורקות מדמעות, הפנים שלה היו אדומות. כאשר הכרוז קרא את המילה הבטוחה, כולם החלו במלאכת הקילוף. שושני, האלוף של שנה שעברה, ריטש גויאבה מיסכנה במהירות עצומה. מהירות עבודתו הייתה כה גדולה, עד כי בקושי ניתן היה להבחין כי הידיים שלו היו מצולקות מאלפים של נסיונות חיתוך כושלים. שושני היה אגדה, הוא היה המקצוען הישראלי היחידי בענף, הוא השתתף בכל התחרויות ובכל הטוק-שואוים ויצפאן אפילו עשה לו דמות פעם, והשתמש ב-ר' המתגלגלת של שושני במערכון פלצני על שמעון פרס.

הבטתי בערימת הקליפות ההולכת וגדלה, זיעה מטביעה לי את העיניים. מדי פעם מרוואנה עלתה והגניבה ניגוב מגניב על מצחי הטרוד עם חתיכה של לחם יבש. אני לא בטוח שלא היה עדיף שהזיעה הזאת תישאר שם. הסכין שיקפה את עסיס הפרי כמראת קרקס גדולה, השיניים הקטנות נסרו בעורקי הפרי והוציאו משם דם בגוון בהיר, אפילו שקוף.

בפסיעה הראשונה פנימה איבדתי שליטה, שפריצים של מיונז התעופפו מתוך התיק שלי (שכחתי את ההיינץ פתוח). הרמתי את דש החולצה שלי ומוללתי באצבעותיי את תג השם שלי, עם הסמיילי החיוור, שבקושי החזיק את עצמו מלהקיא. אולי זהו צחוק הגורל? אולי הכל לא באמת קרה? הרגשתי צורך עז לקפוץ מן החלון.

[הפסקה ללכת לשירותים]

דיממתי, ודיממתי, ודיממתי, ושום דבר לא קרה. לא הרגשתי איך הכל הופך להיות שחור, לא ראיתי את חיי חולפים לנגד עיניי ולא שמעתי את אלוהים קורא לי. פשוט שכבתי שם ודיממתי, והמחשבות התרוצצו לי במוח כמו שפני סלע קטנים והיפראקטיביים, ואני כיוונתי אליהם תותח "הוביצר". היו כמה אנשים שצעקו מסביב, משהו על אמבולנס, על דופק, על חרא – לא ממש הקשבתי להם, הייתי מרוכז במחשבות הקטנות והחמודות שהתחשק לי לפוצץ כמו בלון של מסטיק.

שמתי דיסק במערכת, משהו ישן עם גיטרות שקטות וצרחות וצווחות שמחברות בין פזמון לפזמון ורקדתי שם, לבד בחדר שלי. ג'רמי השאיר את שיעורי הבית על שולחן הכתיבה, אלה שיעורי הבית שאני לא הכנתי. בבית התפזר ניחוח עוגת התפוחים שאמא שלי אפתה, ניחוח של עוגה שאני לא אכלתי. כיביתי את האור ויצאתי מן החדר. כולם נראו לי כל כך שונים, אבא היה קירח והעיניים שלו היו סגולות ובוהקות, כאילו שהשתלט עליו דיבוק, או חייזר. אמא הייתה שטוחה בחזה, נעלה כפכפים עם כתובת בערבית. ריטה אחותי ישבה על כסא פלסטיק ירוק באמצע הסלון ובהתה בזבוב שחג מולה במעגלים מושלמים. היה שלג בטלוויזיה. ניסיתי לצעוק, כדי שיראו שאני שם, אבל הם לא ראו אותי, והם גם לא ענו לי. יכולתי להשתמש ברימון הלם שהרמתי מהבסיס שבוע לפני כן, אבל לא מצאתי אותו במגירה.. יכול להיות שג'ימי, הכלב הטיפש שלנו, אכל אותו בטעות.

עוד מבט אחד נוגה על החיים שלי, ואז עוד מבט אחד אל השמיים, כמו להביט לשני הכיוונים לפני שחוצים את הכביש. אני לא מאמין באלוהים, אבל אני יודע, עמוק בלב, שמישהו איפשהו משגיח עליי.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!