Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

28th March, 2024 (15:31)
What does this big red button do?
אתם תציצו החוצה, אני אדרוס נמלה אדומה
[מוקדש לאדיר ק' ולעוד כמה אנשים אהובים (אפלטונית).]

אני לא יכול להתמודד עם זה יותר.

אמזלג יושב ליד המיטה שלי, דוחף לי סוכריות מנטה לתוך הגרון כאילו אני אווז במעברה, רינה קופצת להנאתה, ובכך מראה לנו עד כמה החזה שלה אלסטי וחגי מנסה ללמוד אלגברה ליניארית לאורו של נר בניחוח אבוקדו, ואני לא יכול יותר.

שמונה דקות לפני שהרגשתי שאני לא יכול יותר, חגי בדיוק נכנס אל החדר. הוא היה רזה יותר, כאילו שדיאטת המרשמלו שלקח על עצמו מתחילה להפעיל את משקלה עליו. הוא הגיע בפסיעות מהירות, דואג לנקוש בעקביו בעוצמה על הריצפה. חייכתי אליו חיוך עייף. "אז מה, שוב פעם תאונת אופנוע?" אמר לי במלוא ההומור השחור. "כן, כוסאמק.. שברתי את הרגל, והאופנוע הלך קפוט" אמרתי לו, אבל בלב שמחתי על כך ששוב יצאתי בזול מתאונה. חגי הגיש לי עלה תאנה. "תלעס, ידידי", אמר לי, "תלעס, זה משפר את האון". ואז הוא חייך. איזה און ואיזה נעליים, מה הוא חושב שאני, מנהיג המורדים בצ'כיה?!

שבע שעות לפני כן הייתי על הכביש. אני לא בטוח, אבל אני חושב שהגעתי לפחות לשבע עשרה קמ"ש בשטח שמותר ליסוע בו על מאה. כל הרכבים עקפו אותי במהירות, זקנות שלפו לי מדי פעם אצבע משולשת, אבל אני, מתחת לקסדה, חייכתי חיוך רחב מאוזן לאוזן: גיליתי איך להפוך עופרת לזהב.

נסעתי בזיגזגים תוך כדי נפנוף ידיי לעוברים ושבים (הולכי רגל שעקפו אותי בהליכה). אני עדיין רועד כאשר אני נזכר בשנייה שבה השלמתי את הנוסחה. זה מדהים איך שלפעמים אנחנו כבני אדם חיים את החיים שלנו בכזאת אפרוריות, בשגרה עייפה ולעוסה, אבל כל מה שאנחנו צריכים זה רק דקה אחת, לצאת מן הפריים כדי לראות את התמונה הגדולה, ואז לחזור פנימה, ולשכור דירה בנס-ציונה. אני מרגיש כמו דוב מגומי, רק שאני לא דוב, והגומי היחיד שיש לי נמצא בארנק שלי.

דבורה, שכולנו קראנו לה דבורה הנביאה, עשתה בשבילי את התיעוד על גבי מצלמת וידאו של "סומי" (לא היה כסף ל-"סוני"). השבעתי אותה, מיד לאחר מכן, שלא תספר לאף אחד על התגלית, ובתמורה אני אתן לה חמש עשרה אחוז מכל הרווחים שאני אעשה אי פעם. היא ליקקה לי את האוזן ואמרה לי שהיא חושקת בי, ושאני אקח אותה, כאן ועכשיו. אני, לעומת זאת, אמרתי לה בטון הכי גברי ומסוקס שיכלתי להוציא מהפה שלי: "לאן את רוצה שאני אקח אותך כאן ועכשיו?". היא הביטה בי, עינייה הכתומות נצצו כמו מחשוף של שחורדינית בבת-ים, והיא אמרה לי: "קח אותי למאוריטניה! תמיד רציתי ליסוע לשם!".

אז לקחתי אותה על גבי ריקשה את הדרך הארוכה והמפותלת אל מאוריטניה, אלייה מעולם לא הצלחנו להגיע, בגלל שנזכרתי ששכחתי את הגז דולק בבית. אז נסעתי לחדרה, עברתי שם ב"סמי בכיכר" – מקום הבילוי ה-שולתת!!11 של חדרה, אבל לא היה שם כלום מלבד ערסים עם סכינים שלופות. בנקודה זו החלטתי שאני רוצה להשתתף פעם אחת בקטטת ערסים, על תקן האשכנזי הקטן והלבן שיש לו מקל הליכה ארוך שהוא יכול לדחוף (בעדינות) לחלחולותיהם של כל מי שיעצבן אותי. לרוע המזל, הסכינים בידיים של הערסים לא נועדו לדקירות, כי אם לחיתוך של בצק. גבירותי ורבותי: הערסים הלכו לשבור שיא גינס של עוגת האספרגוס עם זרזופי מי ורדים הגדולה ביותר שנאפתה במזרח התיכון!

עמדנו שם, כשלושים גברים חסונים ומזיעים, הכונו בבצק בעזרת סכינינו השלופות, ולא הרפנו. מדי פעם שילוח הגמד התעייף לו, אך לא נתנו לו לנוח. "אחד בשביל בצק, כולם בשביל בצק, שביל חוצה ישראל!" הייתה הסיסמה שלנו, ונשאנו אותה בגאון בשירה ובריקודים מולדוביים מסורתיים.

לאחר שסיימנו לאפות את העוגה המופלאה, לקחתי את האופנוע ונסעתי לי בזיגזגים על כביש החוף, תוך כדי שמדי פעם אני מוציא מסרק ומשתמש בו על מנת לסדר את השיער של בהונות רגליי.

עצרתי בפונדק בצד הדרך, שם פגשתי בטוביה צפיר. הוא נתן לי צ'אפחה עסיסית שכמעט הפילה אותי על הרצפה (המטונפת). חייכתי. הרגשתי שכעת, אין שום דבר אשר יכול לשנות את העובדה שאני הולך להוציא 12 בטוטו השבוע.
© 2012-2024 Yaniv Klein