Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th January, 2019 (07:45)
What does this big red button do?
עוד סיפור בלי שם
אנחנו היינו הילדים של קניון עזריאלי. יש ילדים שמכלים זמנם על חוף הים, בין גל לגל ובין בחורה לבחורה, יש כאלה שיום וליל חורשים על ספרי מתמטיקה ופיזיקה בחדרי עיון וגם יש כאלו שנמצאים 24 שעות ביממה מול המחשב, צופים בפורנוגרפיה, לרוב ביזארית, ומביאים ביד. אנחנו - כלומר פארקר, ג'ונס קילמנוקס, קלאודיה, טריי, קורטני ואני, היינו כל היום בעזריאלי. כל יום, כל היום. קראו לנו "העזריאלים". אנחנו היינו תת-תרבות בפני עצמנו ובפני כל האחרים שפזלו אל עבר חיינו הנוצצים בקנאה.

הייתה לנו ליגה. בליגה היו החבר'ה מהאזור שלנו, הדרומיים מהתחנה המרכזית עם הקסטות המזוייפות, והיו הצפוניים מקניון רמת אביב בהנהגתה של קוויני, שהייתה בעבר עזריאלית, עד שאבא שלה קיבל קידום בעבודה בהיי-טק ובהתאמה היא השתדרגה בעצמה, כולל תחתוני החוטיני של מעצבים. היו גם החבר'ה ה"כבדים" מהקניונים של הרצליה, עם התאומים הנורבגיים מה'ארנה' שהשמועות אמרו שהם נטלו סטרואידים - ואולי אפילו חומרים של סוסי מירוצים. היו את הדתיים מהקניון ברעננה וגם החבר'ה מהצפון, מהקניונים של איזור חיפה. אפילו בקריית-שמונה הייתה קבוצה של שבעה חברים פרנואידים, שתמיד התלוננו על הרקטות. היו את האלה מהקניון של אילת, עם הגלשנים והשיזוף, והיו גם החבר'ה שרק התכתבנו איתם וקראנו את החוויות שלהם באינטרנט: החבר'ה מהקניונים של פריז, של לוס אנג'לס, של מלבורן, של מוסקבה, של טוקיו, של לונדון ושל קייפטאון. אנחנו החרמנו את החבר'ה מהקניונים של ארצות ערב - בהנחייתו של פארקר, שאיבד שני חברים בפיגועים בקניון של נתניה, דבר ששינה אותו ללא הכר.

אני עדיין זוכר את היום שקלאודיה הצטרפה אלינו. היה הייתה ילדה חיוורת, לבושה שחור, עם ניטים, פירסינגים אינדסטריאלס ומראה סייברגות'. היא גם הייתה רזה - מאוד רזה. יותר מדי רזה. אני הייתי חנון, קצת מג'וייף, עם בגדים שהיו גדולים עליי ב-4 מידות, תיק אוכל של 'באפי ציידת הערפדים' וגשר ורוד על השיניים. אני הסתכלתי עלייה מקומה אחת מעליה, ואז קראתי לכיוונה, אני חושב שהביטוי המדוייק אשר צעקתי לעברה היה "דרים ת'יאטר", אולי "אופת'", אולי "שלישיית מה קשור" - משהו שפריקים לא יכולים בלעדיו. היא הפנתה את מבטה אליי בשנייה, כאילו שהיא זיהתה אותי כקרוב משפחה שלה או כדוב קוואלה כוויתי. דיברנו כמה שעות באיזור הסופר-פארם. היא הייתה יפה - היא נראתה כמו ביצת יען לא מבושלת שמרחו עלייה ממרח גוואקמולי. הייתי מאוד נמרץ להפוך אותה להיות חלק מחיי. בסוף אותו היום הזדיינו אצלה בבית. בימים שלאחר מכן היא התעקשה להגיע מדי יום לעזריאלי ובסוף היא הפכה להיות אחת מאיתנו: הקניון הנוצץ מילא אותה, השתלט עליה.

"ביום רביעי מגיעים אלינו החבר'ה מהקניון של חדרה!" פתח ג'ונס קילמנוקס את הישיבה השבועית באחה"צ של יום ראשון אביבי, "אני דורש שתגיעו מוכנים, שלא יקרו פאשלות כמו בפעם שעברה.." המשיך בטון רציני, והישיר מבטו לעבר עיניי, שהפכו אותי בשנייה לברנש נבוך כמו שודד ים תורכי עירום. שלוש שנים עברו מאז תקרית הליקריץ בחדרה והוא עדיין נוטר לי טינה על כך. התחשק לי לקחת מגש מאיזור המזון המהיר ולדחוף לו אותו בין בהונות רגל שמאל. קלאודיה מיהרה להניח יד קרה על כתפי, כנראה חשבה שהקור יצנן מעט את כעסי. השתיקה באותן שניות צרמה והייתה רועשת יותר ממטוס ג'מבו ממריא.

"אני מתכוון להפתיע את הגרוזיני שלהם עם נזיד עדשים וסוליות מגפיים נוסח צ'ארלי צ'פלין" ניסה טריי לשבור את הדממה, אך גם הוא נסחף בעל כורחו אל תוך מערבולת הרגשות. טריי תמיד היה דיפלומט, תמיד ניסה להיות בסדר עם כולם, אלא שכמו הרבה אנשים מן הסוג שלו - גם הוא הפך להיות השעיר לעזאזל. "שתוק, טריי! אני יודעת שאתה גנבת לי את הגרביונים בחג הקורבן האחרון!" הטיחה בפניו קורטני את דבריה. קורטני הזאת, ישמור האל, כמה שהיא ירוקה עם נצנצים.

לפתע הגיח מאחוריי איש טעימות של 'טבעול'. האימה, האימה! הוא הציע לי לטעום נקניקיות חמוסים ברוטב מאה הארצות. בהתחלה הסכמתי, בגלל שהייתי רעב, אך במהרה הרגשתי יד ענקית על כתפי: היד של עמרם מצנע! כן, כן, ה-עמרם מצנע. הוא לחץ את ידי וליקק את אוזני השמאלית לשלום. בנקודה זאת הרגשתי צורך לבקש חתימה.. מהמאבטח של הקניון שעמד בשער הקריה! אז מיהרתי, גורר את נעליי פלטפורמות ה-26 סנטימטר שלי במעלה המדרגות הנעות אך אבוי! המדרגות הנעות קרסו!! איבדתי את ההכרה.

כאשר שבה אליי הכרתי, מצאתי את עצמי מבושל בתוך סיר ענקי בלב ג'ונג'ל פראי כאשר מסביבי מקפצים להם כל כוכבי סדרת הלהיט "השיר שלנו" כאשר רק עלי תאנה למחלצותיהם.

מסקנה: יש לחגור גם מאחור!
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!