Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

25th March, 2019 (04:09)
Just another notch in your belt..
יד קרה על המפשעה
הוא אפילו לא היה מסוגל לעמוד ישר, השיכור האלכוהליסט המזויין הזה. העיניים שלו היו חצי עצומות ואדומות, התנועות שלו היו כבדות והכבד שלו היה מוצף בוודקה הזולה שהוא דחף לעצמו באמצעות צינור האבסה של אווזים.

הלוואי ויכולתם לראות אותו מבעד לוילון האטום - הייתם מתים במקום. הוא נראה כמו בדיחה אבולוציונית גרועה, עם קיסם לניקוי אוזניים תקוע מימין ושפופרת של טלפון, מנותקת, ביד שמאל. קראו לו שרעבי והוא היה פושט הרגל הראשון של פרוייקט יוהנסבורג.

צ'אד ביטרבי היה הקוטב הצפוני של החבורה: קר, מרוחק וחשוך. צ'אד לא היה השם האמיתי שלו. אף אחד לא ידע את השם האמיתי שלו, עליו שמר באדיקות, כמו קלפי טאקי קרוב לחזה. אבל הוא היה חתיכת מזויף. חתיכת מזויף מזדיין.

דודה שלו, קלרה, ניסתה פעם להתנקש בו אחרי ששבר את אגרטל החרסינה העתיק שלה בכוונה. היא הסתמכה על העובדה שהוא משתמש בוונטולין כדי לנסות לערבב לו שם גם קצת ראדיום ובושם זול. בנסיון ראשון זה כמעט עבד, הוא עמד להתחיל לשאוף ואז לפתע הברווזה שלו, מאלטה, נתקפה צירי לידה והוא הלך לטפל בה. הפעם השנייה לא הייתה - קלרה חטפה מחבת פלא בראש - מאחור. מוות מיידי.

כמו להקה של חסידות היינו מבצעים, כל הכנופייה, הליכות בוקר יומיות על מנת לשמור על הכושר. ג'יימס, נביא החבורה, היה עוצר אותנו מפעם לפעם כדי לבדוק מה המהירויות של הדופק שלנו, ושל דוגמניות פרקינגטאון שהיו ממלאות את הטיילת מדי בוקר. זאת הייתה החולשה של ג'יימס: הוא היה פתי לנשים יפות. זה מה שגרם לשרעבי לפשוט את הרגל כמה חודשים לאחר ההיכרות ביניהם.

אני עמדתי ליד גן הילדים בפינת קולדוול ואוורברייט, וחיכיתי לאות מהחבר'ה. זאת הייתה המשימה הראשונה שלי בפרוייקט, "הסיפתח". בראנצ', הילד בן העשרים ושלוש היה המוח של המשימה: הוא תיכנן את הכל עד הפרטים הקטנים. על המשימה של שש וחצי הדקות הוא עבד נון-סטופ במשך שבועיים וחצי, כולל ספיגה של פרידה מהחברה שלו במשך ארבע שנים, הת'ר איפשהו באמצע הדרך. כאשר החלה המשימה, בראנצ' ישב עטוי משקפי שמש וגופיית רשת כחולה על קורקינט המילוט, ונתן לחבר'ה בשטח את הפקודות, כאשר צ'אד עומד לו מאחורי הכתף בתפקיד משקולת האיזון שלו. לשניהם היו אוזניות אופרטיביות, צ'אד נגס בתפוח קצת רקוב בחוסר חשק.

"ראמזי קורא הריגה, ראמזי קורא הריגה" שמעתי בקשר, וידעתי שזה הזמן שלי לפעול. יכולתי לראות בעיניי כיצד אני מגיע אל גן הילדים בריצה, לאחר שג'יימס לקח שליטה על שומר הגן והעסיק אותו. נטלתי את רובה המים מדגם קריפטון 674.5 וטחבתי אותו בתוך המכנסיים, מקמט בדרך מסמכי גירושין ישנים וכמה גלולות נגד הריון. רצתי פנימה. ג'יימס והשומר עמדו בצד השער הראשי: השומר עם הגב אל השער וג'יימס עם הפנים אליו, מסמן לי במבט בזק ושיעול מוסכם שזה הזמן.

פרצתי פנימה, רצתי באמוק אל עבר הערוגה. צעדי מלחמה נפלאים, מארש של שתי רגליים בטירוף. חיפשתי את הבצלצלים. הבצלצלים האלו הכילו את הצופן הגנטי של מנכ"ל רשות הנמלים, ואני הייתי החוליה האחרונה בשרשרת פרוייקט יוהנסבורג שהופקדה על הבאתם. שוב הרגשתי דפוק: אני מתרוצץ בגן הילדים בעוד שג'יימס מראה למאבטח טריקים עם גוגואים וצ'אד מאביס את עצמו - מעלה את הסיכוי שלו לחלות בשפעת. הרגשתי שנמאס לי, שאני צריך לסיים את חיי. אז חיפשתי בקבוקים של קריסטל מנטה (תודה לנור).


עברתי ילד-ילד בגן, כולל בפינה איפה שהיו קוביות ענקיות, וחיפשתי את הקריסטל מנטה הכל כך רצוי. לפתע ראיתי ילדה קטנה ברונטית אוחזת בידה מעטפה מלאה בסטיקרים פוליטיים. ברקע, כל כך רחוק אך כל כך קרוב, יכלתי לשמוע את הילדון הזה, בראנצ', מנסה להסיח את דעתי בקשר. אבל אני לא הסכמתי: משימתי לא תכשל, אני לא אביט לצדדים, אני אלך בדרך האבנים הצהובות ואזכה להגיע אל הנחלה.

אז לקחתי מהילדה את הסטיקרים ובתמורה נתתי לה ארטיק שסק. ברחתי מהגן כל עוד נפשי בי, כאשר ג'יימס האנטיפת רודף אחרי עם רוגטקה ומעיף עליי גוגואים. כאשר הגעתי אל מסוף הגבול זחלתי מתחת לשער הגדול. ג'יימס נותר פעור פה, אך בדיוק לשתי שניות, משום שבדיוק הגיחה מאחוריו אמא של מיכל ינאי. ואילו אני - אני פשוט המשכתי לי אל עבר השקיעה, אותה השקיעה שאזכור למשך כל חיי כשקיעה שבה נולדתי מחדש. בערך.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!