Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th June, 2019 (08:45)
Make a wish..
שרמוטה
שרמוטה.

לא, אני לא חשבתי שהיא שרמוטה כלל וכלל. אני הייתי מעל הקטע הזה של הדרמה בתיכון, אולי בגלל זה כולם שם שנאו אותי כל כך. ישבתי בקפיטריה יום אחר יום, מביט כמו חוצן בלתי-נראה על כל האינטרקציות החברתיות שהצעירים שטופי ההורמונים ומחפשי הריגושים שמסביבי יצרו, שהיא הייתה במרכזן. היא לא הייתה המרכז המוחלט שלהן כי היו עוד לפחות חמש או שש כמוה, אבל היא בהחלט הייתה החומר המשובח ביותר. אני יודע – אני הבטתי כל יום במשך שנתיים על אותו השולחן שבו תמיד הייתה מתיישבת, צופה בה מפלרטת עם העוברים ושבים, מתחככת בהם, נותנת להם להכניס לה ידיים מתחת לבגדים – ראיתי את הכל. אני זוכר פעם אחת, רק פעם אחת, שבה הייתה בינינו תקשורת: זה היה ב"יום הלימונדה" של שנה שעברה (יום הלימונדה היה חג שנתי ברמת-דניאל שבו כולם היו שותים המון לימונדה, שהרי לימונים היו סמל המועצה שלנו. משהו כמו סופגניות בחנוכה). אני זוכר ששנינו התיישבנו, כל אחד במקום הקבוע שלו. אני תמיד הייתי מודע לקיומה, והיא תמיד – גם אם לא הראתה זאת – הייתה מודעת לקיומי. היא באה אל השולחן שלי ושאלה אותי משהו, משהו על איזה דיסק היפ הופ שהיא רצתה לקנות במתנה לחברה, לא ממש הקשבתי לה. היא חייכה חיוך שובבי ושיחקה קצת עם הנזם שלה, ואז תקעה בבטן שלי אצבע מורה משועשעת: "אני נטאלי" אמרה לי. "כן, אני יודע מי את" אמרתי לה, "אני מוחיטו". לחצנו ידיים. דיברנו כמה דקות ואז חזרנו לחיים חסרי המשמעות שלנו: אני עם הקשית של השוקו בתוך הפה, והיא עם הידיים של כמעט כולם בתוך המכנסיים שלה. ועדיין, היא לא הייתה שרמוטה. היא פשוט עשתה דברים בדרך שלה, מרסקת לגמרי את הציפיות של החברה ממנה לגבי איך היא אמורה להתנהג.

לקחתי את הזמן שלי באחד הערבים ממש לפני שסיימנו ללמוד, כדי לקבוע איתה, בתקווה להכנס קצת יותר לחייה, ללמוד את האנרגיה שלה, למה היא עושה את הדברים שהיא עושה בצורה כל כך שונה מכולם. זה לא היה קל בכלל: היא תמיד הייתה עסוקה, בד"כ עשתה בייביסיטר לאחותה הקטנה או בחוג קרמיקה, והייתה כבר כל כך רגילה לדחות כל מיני גברים שניסו להתחיל איתה, עד שכל נסיון להיקשר עמה נדחה על ידה, כמעט ברפלקס. לאחר מספר נסיונות, הצלחתי לגרום לה להרגיש מספיק בטוחה איתי, להשיג את האמונה שלה בי. זה היה מאמץ אדיר.

ישבנו על ספסל בגן ציבורי קרוב לבית שלה. היא הגיעה קצת באיחור, אבל כך גם אני. היא הציעה לי אבטיח כפיצוי על האיחור, שכמובן לקחתי בלי למצמץ, למרות שלא הייתי רעב. דיברנו קצת על מזג האוויר, על דני המורה לפיזיקה שעבר ניתוח לשינוי מין ועכשיו חזר ללמד בשם החדש שלו, דינה. היא צחקה הרבה, היא הרבתה לתקוע בבטן שלי את האצבע שלה. "זה הקטע שלי" היא אמרה, "אני אוהבת את זה, זה גורם לאנשים לצחוק". נתתי בה מבט תחתי עם גבה אחת מורמת, ואז חייכתי. היא לא הסכימה לספר לי כלום על עצמה למרות שניסיתי לגרום לה להפתח בכל דרך אפשרי. "אני נפתחת רק בפני הפסיכולוג שלי ובפני יוגו" אמרה. "מי זה יוגו?" "זה התוכי שלי".

"איזה מין שם זה יוגו?" הייתי חייב לשאול. "זה השם של סבא של בעל המכולת בה אני רוכשת את הלחם האחיד שלי". אמרה לי, תוך שהיא חושפת בפניי תמונה של ברדלס שהייתה בתוך האנרק שלה. "לפעמים, כשאף אחד לא מסתכל, אני אוהבת לדמיין שאני משתתפת בגלגל המזל ורות גונזלס מרביצה לארז טל על הראש עם שקית במבה גדולה". שנינו צחקנו.

היא הציעה ללוות אותי את מחצית הדרך עד הבית שלי, דבר ששימח אותי. שמתי לה את הקליפה של האבטיח על הראש כקסדה, ורכבנו על אופניי הבי-אמ-זד הוורודים (תוצרת עזה) שלי. מדי פעם היא מביאה מוחטות עם נצנצים על העוברים ושבים, וצוחקת את הצחוק המדהים ביותר ששמעתי בחיי. צחוק מתגלגל כזה, בריא.. קצת גס בגלל הסיגריות, אבל בריא. ואז לפתע עצר אותי שוטר תנועה לבוש במדי נבחרת ההוקי-קרח של אזרבייז'אן. "נסעת לאט מדי ידידי", אמר לי, ושלף נרקיס רקוב מתוך כיס חולצתו. "אני חושב שזה הזמן שלך להגיד 'סיונארה', שוטרוס" אמרתי לו, וציפצפתי לו עם הפעמון של האופניים ישר לתוך האוזן. השוטר התחיל לרעוד כמו הענבל של פעמון החירות (בדיחה ישנה) ואילו אני ונטאלי המשכנו בדרכנו, אלא שאיבדנו את הדרך, וגם נגמר לנו הדלק – דווקא באמצע המדבר.

ישבנו בצד הדרך, מסביב רק חול וחלודה, וקקטוסים אימתניים. כביש אספלט שחור שנמשך עד קצת האופק ומעט אחריו היה הדבר היחיד שראיתי. הקסדה המאולתרת על הראש של נטאלי נראתה כל כך מגוחכת עכשיו, עם כל שאריות הנצנצים עליו. לא יכולתי להאמין שהגעתי למצב הזה מרצוני, שזה בור שחפרתי לעצמי, ועוד ביום חמישי, ערב משחק של מכבי.

אז אמרתי לה להתראות וטפסתי טרמפ על סלמנדרה ענקית שבדיוק חלפה שם. היא לקחה אותי את כל הדרך עד לברצלונה, שם הפכתי להיות כימיקאי כושל. לאחר שנתיים גיליתי יסוד חדש שאת שמו קבעתי בעצמי: אשכיום.

זאת הייתה מתכת מבריקה ורדיואקטיבית בצבע כתום עם נגיעות של ירוק והרבה מאוד שירבוטים של דמויות מאנגה מיניאטוריות.

ואז נפל עליי פסל קרח בדמותה של צופית גרנט, ומתתי במקום.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!