Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

23rd August, 2019 (11:07)
No pasaran!
אלוהים יקר, הראש שלי עולה באש, ושיהיה לך יום יפה
נסים היה האיש מספר אחת שלי באשדוד. הוא היה הבחור אליו הייתי מתקשר ראשון, מבין כל האנשים שם. הוא היה ילד קצת מסכן, בן יחיד שההורים שלו התגרשו כשהיה בן שבע וכל הזמן הרגישו אשמים ופיצו אותו בכל דרך אפשרית, אבל אני ידעתי איך לסדר אותו כך שיעמוד לצידי תמיד. טוב, כמעט.

הוא אף פעם לא היה ממש פופולרי, תמיד היה יושב לבד בשיעורי ערבית והחבר'ה של נבחרת בית הספר בכדורסל היו זורקים עליו ניירות מתי שרק יכלו. הוא היה מגיע כל יום עם אחד הסנדוויצ'ים הביזאריים ביותר שבן אדם יכול לאכול: שתי פרוסות לחם שחור עם ממרח סרדינים, אבוקדו, בצל וריבת חלב. הוא תמיד אכל הכל בערך בשני ביסים, ואז הביא גרעפס עצבני, ואז גירד לעצמו קצת את הזיפים ואז התיישב במקומו.

בפעם הראשונה שראיתי אותו לאחר סיום בית הספר, הוא היה אחר. שנינו היינו כבר באמצע החיים, שנות השלושים המאוחרות. אני עם אישה, שני ילדים ושלוש משכנתאות, והוא היה נשוי בשנית לבלונדינית חטובה של ז'ורנלים. הוא גר, עדיין, באשדוד, בגומחה קטנה שחפר ליד הבית של הוריו.

בהתחלה הוא לא זיהה אותי. ישבנו באוטובוס בדרך להרצליה, והוא קרא "מעריב".. של יום האתמול. אני ישר קלטתי אותו . "תגיד, נסים" אמרתי לו. הוא הרים את הראש מעל העיתון והביט בי מספר שניות. "זה אני, זרובבל!" אמרתי, מנסה להלהיבו. עדיין אין זיהוי. "כנצנברג, מחזור 87'!". לא, עדיין לא. התבאסתי וחזרתי למקום. 5 דקות לאחר מכן, הרגשתי טפיחה קלה על השכם שלי: "רוצה קצת מהסנדוויץ' שלי?". הוא עמד להציע לי לטעום מהסנדוויץ' הנוסטלגי.

ירדנו יחד במרינה, הוא דיבר איתי על העסקים שלו בפתח-תקווה, שם הוא מכר כלי בית לאיטרי יד ימין, ואני שיתפתי אותו ב..................... כוסאאאאעעעממקקק!

לפתע ירד עלינו תרנגול הודו נורבגי מפלצתי בצבע ורוד והחל מנקר את העיניים של הומלס באיזור. נסים ברח. מתאים לו לברוח. אבל אז, כאשר חשבתי שהתרנגול הולך לעשות ממני קציצה כמו שלמה שרף, פתאום נסים חזר! הוא לא ברח, הוא פשוט הלך להחליף בגדים!! לטייץ!!! הוריי, הוא גיבור-על עכשיו!!!!

עם טעם איום ונורא באופנה. פשוט, רבאק, הבנאדם שרירי כמו סוס יאור אבל לובש טייץ ורודים כמו ילדה בת שבע בחוג בלט.. ישר נמרחתי על הרצפה מרוב צחוק. לאחר שדחף לתוך התרנגול כף גדושה בגרנולה לא-כשרה לתוך המקור, הוא התפנה להציג בפניי תמונות של האקרים רוסיים מפורסמים. "זה בוריס" אמר לי, עינייו בורקות ונוצצות, "הוא כמו הנין שמעולם לא היה לי!".

החלטתי שאני ונסים צריכים להגשים חלום גדול שלנו שמעולם לא התקרבנו אפילו להגשים: אנחנו רוצים להשתכר במועדון מפורסם באיזור השרון, ואז בדרך חזרה הביתה לעצור בצד הדרך כדי להקיא. אבל לא ידענו איזה מועדון אנחנו צריכים! בעעע!! אמרנו לנו משהו בסגנון "תלכו. צריך ללכת.. עעע" אנשים טיפשים.

אז נסים הציע שנעשה תחרות ריצה, מי מגיע ראשון עד מוזמביק. תחילה עליתי על פיל מעופף אשר מוט אינשטייניום מועשר תקוע בעכוזו, והמראתי אל עבר השמש, מהיר כאיילה, חלול כמוח של קרוקודיל מת.

אבל נסים לא מיהר, היו לו תוכניות אחרות: להיות מפורסם! אז הוא התחיל בתוכנית לייפסטייל משלו בערב שישי בערוץ 2. הוא קרא לתוכנית "נסים בגרביים", כדי להדגיש את הביתיות והחמימות.

ואני, אני ישבתי על מזח בתל-אביב, מביט בערגה אל האוקיינוס הפרוס לפניי, דמעות קטנות זלגו במורד לחיי, קופאות במהירות בטמפרטורה הנמוכה והרוחות החזקות. "אילו רק ידעתי" חשבתי בליבי, "אילו רק ידעתי עוד מספר בלוטו, הייתי משיג את הפרס הרביעי – והייתי יכול לרכוש עוד כמה מסטיקים". המשכתי לבכות במשך כמה שעות עד שנרדמתי לשינה מתוקה. מתוקה וחסרת חלומות.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!