Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th January, 2019 (06:33)
Feels like a warm apple 3.14159265359
סיפור שמתחיל בפדיון הבן של אלפאקה סורינמית
_ב-30 דקות:_

חיכיתי בתחנת הרכבת עד שהתחילו לרדת לי דמעות. ממש, עם כל רכבת שהגיעה התרגשתי
עוד ועוד והאמנתי שאני אזכה לראות אותו יורד, במחושיו המזדקרים ובראשו המתנדנד מעל
גום מבושם קלות. אבל ככל שנקפו הדקות הדבר היחיד שקרה הוא שהברכיים שלי החלו אט-
אט לקרוס ואני, לא ממש מבין איפה אני רוצה את עצמי, לאיזה כיוון מנשבת הרוח ועוד
שלל דברים כאלה. התחילו שוב להעלות במוחי, ממש להתרוצץ, כל מיני מחשבות של
פעם, של התקופה האפלה, של האפסיות, של ההקטנה של הכל למינימום האפשרי, של
ניהיליזם, של חוסר באמונה, של הרצון שלי לדפוק לעצמי כדור בלב. אבל החזקתי את
עצמי.

אני שוב על הרציף, הפעם הסיטואציה שונה, הפעם אני רוצה להאמין שאני אזכה לשבת
לארוחת ערב נחמדה ונטולת רגשות עם ברנש סכיזופרני, צועני, עטוי משקפי שמש כהים,
ואני אוכל ממש לשמוע את כל מה שיש לו לאמר, הוא יעביר לי את כל החוויות שלו, את
כל הנסיונות שלו אי פעם, את המקרה ההוא בתל-אביב, ואת המקרה האחר בנס-ציונה
ביום שכדור שלג ענקי החריב את מיניאפוליס. עוד רכבת מגיעה, אני ממש מאמין שזאת
הרכבת האחרונה להיום, השעון מראה כמעט חצות והלילה הקר עושה לי הרגשה כזאת של
לרצות לעצום את העיניים ולקבור את עצמי בתוך הר של צמר גפן ורוד. והאפסיות, אחח
אילו רק יכולתי למחוק אותה, ביחד עם הנטייה שלי לדכאונות וההצלחות המטורפות שלי
בתחומים השונים של מדעי החברה.

מתוך בליל האנשים שירד מאותה רכבת, יכולתי לפתע לראות אותו. לא ידעתי שזה הוא,
אבל ניחשתי את המובן מאליו.. את אותה הצללית הלא מוכרת ועם זאת כל כך אהובה אשר
ירדה בכבדות מן הקרון האחרון, עטויה סוודר של סבתא סורגת, מזוודה שחורה גדולה
שנראתה כבדה בצורה חשודה, ומשקפי השמש המופלאים, סימן ההכר הבודד שלו, שגם
כאשר ירד הלילה היה עוטה אותם בגאון. הוא התקרב אליי בצעדים בטוחים, ואיכשהו
הצלחתי לקרוא בשמו כדי להסב תשומת לבו אליי. הוא חייך.

הנסיעה אליי הביתה הייתה רצופה בשאלות והחלפת חוויות ללא הפסקה, מעין שיחה שוטפת
וזורמת שיכלה, או הראתה אפילו, את היכולת של שני אנשים זרים כמעט לחלוטין לחוש
סימפתיה והכרה מוחלטת וכללית עם הזדהות מושלמת האחד עם השני. מזגתי לו כוס של קוניאק
והוא הנהן לאות תודה. הוא בדיוק סיפר לי על תקרית מעניינת שקרתה לו בדרך אל בוגוטה,
כאשר שודד אימתני איים עליו וכמעט נטל את ארנקו, יחד עם חייו. באותן השניות, שאגב
נמשכו כנצח, הוא ניסה את הדבר היחיד אשר היה מוטל עליו לעשות באותן השניות: להרגיש
את ההזדהות עם הדמות הרשעית. כישו המסב את לחיו השנייה. השודד נבהל בצורה מפתיעה,
החל לברוח, לא לפני שהשליך, ממש מול ענייו המכוסות במשקפי שמש, את כל השלל של
אותו היום.

"כגיבור אבסולוטי" אמר בהמשך, "כל אחד מאיתנו הוא כזה. אנחנו מחוייבים להמשיך
להיות כאלה ולא להרפות, ולא משנה לאן אנחנו הולכים, באיזו שכונה גודלנו, ואפילו
לא עד כמה טוב אנחנו מרגישים". הוא גם אמר, בין היתר, שהחיים שלנו חסרי משמעות,
ולפיכך, כל דבר אשר אנחנו עושים, הוא חסר משמעות גם כן.

באותה השנייה בדיוק פתחתי תפוז, הפשטתי אותו כמו בפירסומת ההיא. מבלי כוונה, גם
הצליח שפריץ של מיץ לתפוס את עינו של הזקן לא מוכנה. מיץ התפוזים הסורר עשה דרכו
בצורה פתלתלה וחושנית היישר אל תוך עינו הימנית, חולפת על פני השחור המרטיט של משקפי
השמש שלו. הזקן שיחרר זעקה כמוה לא שמעתי מאז צפיתי בסרט המופלא "סנדי והצעצועים",
אשר עסק, בצורה מפתיעה למדי, בחוויותיה המיניות של נערה חובבת צעצעועים מסויימים.

צלצול בדלת.. ניגשתי לפתוח. בהוראת קטע שצונזר מ"דרדסים" בו גרגמל מתוודה על
חטאיו בכנסיה מפורמייקה, החלטתי לא להביט דרך העינית. Veni Vidi Vici,
ובמילא חשבתי שיהיה מגניב אם זה יהיה רוצח פסיכופט. אבל זה לא היה. זה היה סתם שליח
של פיצה עארק, אשר החלק האחורי של מכנסיו, דהיינו החלק אשר מכסה על האחוריים, או
הישבן, הוא העכוז, חסר. "שמוליק, אתה רוצה לנסר בקבוק של עראק?" אמר לי בקול
סמכותי, מעת סמוחטי (לבטח חלה בשפעת העופות בעת ביקור במלזיה). ובשבילי, לשמוע
הצעה כזאת ולסרב זה מעין הומאז' לאנשים שפותחים את הדלת לשליחי פיצה חשופי אחוריים
ומקבלים מהם הצעות מגונות אך מסרבים להן. ולכן הסכמתי.

ירדנו אל המרתף, שם היו: ריח אבק שריפה מודרני, סלסלה מלאה מגבות מלוכלות בצבעי
גואש בגווני אדום, גליונות של נייר מכתבים עם כיתוב בשפה אוריינטלית, טרנזיסטור אשר
מכוון אל תחנת רדיו בגרמנית, אפרסמון, כובע בוקרים משובץ, חלילית מפלסטיק, קסטת
וידאו של טרזן מלך הג'ונגל, נסיכה פינית אבודה, יוליה, דביבון דרוס, אמא של בלה.
השליח הניח את הבקבוק על גדם של עץ אלון, והעביר אצבעותיו בשערות ראשו, באיזור בו
קו השיער נסוג לאחור כמעט עד הגב התחתון.

"אוקיי, אתה תעשה את זה!" אמר לי לפתע. בקבוק הערק, שכוב שם בחוסר ישע, מתחנן
על נפשו, מול הגרזן האימתני שלי. דמעות החלו נקוות בעיניי (רק בעין אחת בעצם, העין
השנייה שימשה להכנת ביצת.. חביתה). "נו, יא נקניק! רוצה סלאמי?" שמעתי את
המלים המופלאות מגרונו של בעל משקפי השמש. נשכתי את שפתיי והנפתי את הגרזן אל מעל
הראש. "קדימה, חסל אותו, פיניש הים! אלי פיניש!!" עודד אותי השליח, חושף
מדי פעם את אחוריו. בעע.

שנייה לפני ההנחתה, קול נשמע מן הצד השני של החדר. "עצור, אתה הומו!". כולנו
הפנינו בשנייה אחת את מבטינו אל עבר הקול.. זאת הייתה נסיכה מונגולית גמדה עם שני
זוגות שדיים. "אל תהרוג את בקבוק הערק! אפשר לבקש עליו פיקדון של 25 אגורות!!".
"שקל??" שאלתי. "לא, רק רבע מזה, יא מפגר עם תעודות". כולנו המשכנו להביט
עליה לעוד שנייה, ואז אמרתי לעצמי בלב "אההה, פאק איט" והורדתי את הגרזן. ואז
גם הרגתי את השליח המסריח (הוא רצה טיפ - או תשר בעברית), ואז הרגתי את הזקן הזה,
ולקחתי לו את המשקפי שמש. חייכתי, לפתע הכל נראה הרבה יותר שמח ומלבב. לא רציתי
להיות יותר ניהיליסט, התחשק לי להיות מרגלית צנעני. ואז.. הרגתי גם את הנסיכה.. בעע
יש לי בחילת בוקר.. שוב.. אולי אני בהריון. אני צריך לשתות קצת מיץ גויאבות.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!