אוף... אני בקושי זוכר איך קוראים לי אחרי המסיבה של אתמול. אני זוכר בדיוק את מה שקרה לפני ההתעלפות הבלתי נמנעת, כאשר אני וציפורה ארבלשטיין רקדנו צמוד צמוד והיא עשתה בלונים עם המסטיק בטעם תרד שלעסה, ופיצצה לי אותם לתוך האוזן. פשוט, כאילו, שתיתי פאקינג מלא נקטר בננות פסיפלורה וזה עלה לי כל כך מהר שפשוט איבדתי את ההכרה, והכבשים הצבעוניות שהגיעו איתי למסיבה רק יכלו לספר איך עם דמדומי הבוקר הם נשאו אותי ואת כרסי המדלדלת במעלה גרם המדרגות והניחו אותי בפתח הדירה שלי, איפה שגם השארתי שלולית נפלאה של מיונז איטלקי משובח. בזמן שהייתי שרוי בתרדמת הכרחית, פתאום ראיתי שאני הולך לחיות לנצח. כן, כן, אריאל אברמסון הולך לחיות לפאקינג נצח. בישרה לי על הזכייה שלי עירית ענבי, היא בדיוק הייתה במעין אופוריה כזאת, בטח אמרו לי שהיא זכתה לייצג את מיקרונזיה באליפות העולם בספינינג. זאת הרגשה מטורפת, ממכרת, ועושה לי שמח. החזקתי נר (של חנוכה כמובן, תראו איזה מדהים) בידי הימנית והתפללתי שאם ביום מן הימים אני אצליח להשיב לה כגמולה, אז היא תאכיל אותי ענבים כאשר שני פועלים רומנים מנפנפנים בעלי גת משני כיווני. אז כן, חייתי לנצח. בתכל'ס זה בדיוק כמו להיות בן-תמותה עלוב, רק שכאשר כולם כבר מתפגרים ממזמן, אז אתה נשאר, ואז אתה גם מחליף את החברים שלך בחברים צעירים יותר.. והייתי צריך לעשות בערך מיליון ניתוחים פלסטיים כי העור שלי הפך למעין עיסה של תאים בשכבות ונראיתי כמו כלבלב זרוק בחוף בטהיטי, כול הקמטים הפכו למפלצתיים ודי איבדתי צלם אנוש. למעשה, אחרי גיל מאתיים, הפכתי להיות כל כך מקומט שלא יצאתי בכלל אל הרחוב בלי לבוש של מתנחלת איראנית קיצונית, יענתו כל הגוף היה מכוסה, והפנים, והייתי לי רשת כמו של כוורנים על העיניים כדי שלא יוכלו לראות שהעור של המצח שלי מתחיל לנזול ולכסות את העיניים. ובמשך הזמן החלטתי שאני הולך לעשות משהו מטורף שרק אנשים בני אלמוות יכולים לעשות. בהתחלה לא היה לי ממש מושג מאיפה להתחיל, ואחרי כל נסיון כושל ממש חזרתי חזרה אחורה לנקודת ההתחלה.. בחזרה אל משבצת ראשונה. ואז זה היכה בי!! יונה התרסקה לי על התחת!!

הרמתי את היונה. היא הייתה יונה שמנה אך שברירית, והיא פירכסה קלות עקב ההתנגשות החזיתית בעכוזי. הסתכלתי לה עמוק בעיניים, ואז היא פצתה פיה ואמרה לי: "אני לא זוכרת את השם שלך ובטח משרד הדואר ששלח אותי יפטר אותי כשהוא יגלה שקרתה לי תאונת עבודה של התנגשות בעכוז, אבל הייתי חייבת למסור לך שחלק מחובותייך לאנושות בתוקף בן אלמוות הן לעבוד כשליח של פיצה האט". פאק, אני דתי כשר למהדרין, אסור לי לעבוד בפיצריה שעובדת בשבת (גם אם עברה השגחת כשרות מהרב אדטו, שהיה אז כבן שמונים ושבע). אז שלחתי את היונה המסריחה הזאת בחזרה עם בעיטה. אבל זה לא מנע ממני להפוך להיות שליח, אבל לא של פיצה האט - התחלתי לעבוד כשליח של פדרל אקספרס באזור המובלעת הסורינאמית של מרוקו. אהה.. ושיניתי את השם שלי לבוני גינצבורג (לא על שם השוער).

הימים חלפו להם, אני עשיתי את השליחויות שלי בשמחה ובששון, הייתי ממש שליח מצטיין (אם כי לא מזדיין - אין לכם מושג כמה איכות הסקס יורדת כשאתם מעל גיל מאה ארבעים ואחרי שניי ניתוחי הקטנת חזה כושלים). אבל בזכות הכשרון וההתמדה סוף סוף מצאתי את הדבר שבו אני מצטיין. במוקדם או במאוחר, כולם גילו שבוני גינצבורג הוא השליח הטוב ביותר של פדרל אקספרס במובלעת הסורינאמית של מרוקו. ואז רוקנתי את עצמי..

"בעעע!! בעעעעע!!" אמרתי בטון עמוק ונוקשה. "שפליץ! שפליץ!" הגיבה הרצפה לאירוע התנגשות קיאי בה. "בעעעע! תעצרו לי אני צריך להקיאאאא בעעעעעע!!" המשכתי ולא הרפתי. השכן מלמעלה פתאום ראה אותי, הרים אותי ואז אני הכיתי אותו עם קלח תירס (שאבד עליו הכלח, ראו משמעות המילא במילון הפסיכומטרי הקרוב למקום מגוריכם). זה כבר התחיל להיות ממש לא נעים.. ממש שרפתי את עצמי עם ההקאה הזאת. אז החלטתי שאני הופך להיות חייזר (יענו צבעתי את עצמי לירוק וגידלתי תלתלים עצבניים כמו שמשון הגיבור) וטס אל גלקסיה רחוקה כדי למצוא את אהובתי, האחת והיחידה.

שנייה, חלון בעלילה, אקסטרה אינפורמציה: כעת אני מדבר על שנת 2546, שנה בה סוף סוף הצליח שמעון פרס לזכות בבחירות המניצפליות של ירוחם, וכאות הוקרה (או מחאה) הוא נתן לכל תושבי ישראל השלמה (ב-2546 שטחה של ישראל גדל והיא הפכה להיות המדינה היחידה במזרח התיכון.. יאאעעע אני טיל פטריוט) רעשנים.. אבל לא בפורים כי אם בחנוכה!! אבוי אבוי, טעות בחג!! מה יאמר ומה יגיד הרב אדטו? נטע ש'? נטע ש? יווו אני לא מאמין.. הנה תראו אני עושה הומאז' לאנשים שמקיאים עוד פעם... "בעעעע!! בעעעע!!! בעעעע!! הממ.. דרמבוי!".. אוף.

דרך אגב, גם בשנת 2546 אנשים עדיין עושים קארטמנים ב"מקושרים", אבל בתקופה הזאת אתר "מקושרים" הפך להיות אתר במתכונת שונה.. עקב השלטון הדיקטטורי החל במדינה, רק למינה צמח ולסבר פלוצקר מותר להעלות סקרים. אבל, מה שכן, נפתחה עוד קטגוריה בעיתון, קטגוריה שכולם תמיד חשקו בה ואף אחד מעולם לא העז לשים: קטגוריית עוגיות שוקולד צ'יפס. בגלל שכל המזון בעולם אזל ורק דבר אחד נותר לאכול וזה העוגיות האלו. ועוד משהו - מועדון הלכת של שנת 2546 הוא אותו דבר (למרות שהגבינה הצהובה על התקרה הפכה להיות קצת ירוקה עם השנים - אבל רק לטובה! זה הרי ידוע שגבינה צהובה זה שולתתתת רק אם היא ירוקה.).

בחזרה לסיפורינו, אני כעת בגלקיסה אחרת, קצת שתוי (שוב, כן יש לגיבור הסיפור בעיה חמורה של אלכוהיליזם - אבל גם ניהיליזם.. מי רוצה למצוץ לי את פיקת הברך השמאלית?), נוגס דובים כמו אבירנוש, שופך באקטים כמו בייבלעאך, ויש לו שיער כמו של סטמפו. אבל עכשיו באמת הרגשתי שני זקוק לבת זוג על מנת לקיים עמה מצוות פרו ורבו ולהפסיק לשפוך זרעי לבטלה תוך כדי צפייה בשידורי חסות של הערוץ הראשון. אהה כן, ו "בעעעע!". אז.. אז ראיתי אותה!

היא הייתה מדהימה. פאקינג מושלמת.. שיער גולש חלק בצבע קרם נוגט, שתי עיניים, כחולות-ירוקות (אחת כחולה, אחת ירוקה) ומבט נוגה, והיא פיזזה וקיפצה ומסביבה כירכרו כול הבנים וגם קירקרו כמה תרנגולות קוריאניות לבושות ב"קרוקר". עם הידע שצברתי במהלך שמונה מאות שנות חיי, כבר פיתחתי כזאת יכולות לקרוא את המחשבות של כל אורגניזם חי כל כך טוב, שכבר אי אפשר היה יותר להפתיע אותי. באתי אליה, קירבתי אותה אליי ולחשתי באוזנה מילים קסומות משירים של אלקסיסאונפייר. אבל אז פתאום, משום מקום, הגיחה דמות אפלה מן
החשיכה. פירכסתי קלות - זה היה שמעון גרשון.

"יווו! שמעון אני לא מאמין!! איזה כלי!" זעקתי עליו. "איזה כלי?" ענה לי מבלי למצמץ. "פיירקס, מתאים לחימום במיקרוגל" עניתי לו ולחצתי את אפיו במתינות אין-קץ. ואז גם הרגשתי צורך עז להתנצל בפניו על כך שאני אוהד של פולהאם, ומעולם לא הרגשתי כמו חטיף הבוטנים לולו. זה שבר אותו, הוא איבד את העשתונות. הוא הוציא מתוך כיס מכנסיו אשך (של תמיר) וגילגל אותו כמו באולינג אל רחבת הריקודים של ההיפ-הופ. הוא הפיל שבעה בנים, שש בנות, ושלושה עשר פילים תאילנדיים. "סטרייק!" איזה טירוף.. איזה טירוף.. אין אשכים כאלה. ואז הוא נתן לי באקט ושפכתי אותו..

"בעע!! בעעע!!!" חזרו להן ההקאות. כנראה ששתיתי שוב יותר מדי. מה עושים? מחרבנים ומכסים!! או בעצם, יש פיתרון יותר טוב: שומעים את הדיסק של להקת הזמר הרוסית המופלאה "טאטו"!! כן, כן! אז שמעתי את השיר המפורסם שלהם ונזכרתי איך בקליפ שתי הבנות ששרות אותו מתלבשות בתלבושת של בית ספר אז החלטתי שגם אני רוצה ללמוד, לרכוש השכלה, ולהפסיק להיות תפרן או לגור בבית של ההורים או לנגן על מפוחית בדיזנגוף בשביל סנדוויצ'ים מעופשים.. יההה ביייבי! הלכתי ללמוד באוניברסיטת בר-אילן, איפה שכל המאאאגניבים לומדים! כן, זה היה שולת!

חדו"א, פיזיקה, גאומטריה אנליטית, כימיה, מדעי הפורנוגרפיה.. מה לא עשיתי.. חברים למדתי כמו כורדיסטני מסתערב.. הימים לא היו ימים הלילות לא היו לילות.. פשוט מרתונים בלי התחלה ובלי סוף כמו הגלות ובאמת זאת לא הייתה ההרגשה הכי מלבבת אני חושב, אבל אין כמו ללבב לביבות או להזאין לשיר שאוהבים ממש בלופ אינסופי עד שזוכרים כל פיפס קטן. פיפס = חנות לכלי כתיבה ברחוב רוטשילד.

מישהו ביקש ממני שאני אכתוב כאן מור"ק (בעצם יותר מבנאדם אחד), אז אם כבר הגעתם עד לכאן, אז אני אספר לכם: בטירונות, כאשר מסביב רק חול וחולירע, העמידו אותי בשלשות לפני היציאה לנוהל שבת בבסיס, והיה בדיוק משחק כדורגל שממש רציתי לראות, של קבוצת הכדורגל האהובה עליי, בית"ר מג'דל כרום.. והרגשתי צורך עז לראות את המשחק.. אז אמרתי "הקשב המפקד, יש מצב לראות את המשחק? זה יהיה לי נורא חשוב ויאאאסה לי את היום. כן כן? יש מצב לחצב? בשלכת??" ואז הוא אמר לי "סמי, תמיד חשקתי בך (עפלטונית) אני ממש ממש רוצה כבר שנגיע ביחד לאוטובוס של אגד בדרך חזרה ואתה תישב כמה מושבים ממני ותחלוץ נעלייך ואז תכניס לתוכם שליש גרם קוקאין ואז.. רגע.. שנייה.. גם אתה אוהד את נצרת עלית?? הטירוף הטירוף!! אין אשכים כאלה!!").

ואז הוא הלך. לתמיד.