בסוף מתתי. לא עזרו כל התפילות לחניתה, הנפחית מנפח, וגם לא ששמתי חמש אגורות בקופת צדקה של קק"ל - בסוף התפגרתי כמו חלומות הזכייה באליפות של מכבי תל-אביב בכדורגל.

בהתחלה עוד ניסיתי להרים את עצמי, להניף יד ולשלוח אותה אל עבר ענף קרוב, כמו לנסות להחלץ מבריכה של חול טובעני, אולם כל נסיון שלי להחלץ העלה חרס, כמו הקריירה הפוליטית של עוגיפלצת כאשר ניסה להפוך את הסנפת מלח השולחן לחוקית. אני לא הרגשתי כאילו אני מסוגל לתרום עוד אבני דומינו למאמץ המלחמתי. למעשה, מאגר אבני הדומינו שלי הידלדל עד כדי כך שאפילו כאשר לבשתי את מדי נבחרת השחמט של מיקרונזיה, עדיין לא הצלחתי לנגוח בצורה איכותית בקלחי תירס תלויים ממגדלי עזריאלי.

בקיץ האחרון אני ודנה נסענו בסוסיתא החלודה של דוד שלי אל עזריאלי כדי לצלם שם ביחד סרט תיעודי שיסקר את חייהם של חסרי הבית הפאשיסטיים הגרים באיזור המבנה הקולוסאלי. דנה שלי, דנה המתוקה והיפה שלי, איזה דברים נפלאים שעשינו ביחד - אילו חוויות מתוקות וטעימות כאשר אכלנו יחד לאפות עם שוקולד מריר וזה עשה לדנה גזים בדיוק כאשר נתקעה המעלית. אני ראיתי בכל הקשר בינינו מצע מבורך של תלות והערכה הדדית: רציתי שהיא תזדקק לי ושאני לא אוכל לחיות בלעדייה אפילו יום אחד. הכל היה נפלא, כמו אגדה אפילו - עד שפוטרתי מעבודתי ככנר רחוב ונאלצנו להכניס שותף לדירתנו. אל דיר החזירים האהוב שלנו נכנס דרדס כתום עם בעיות בזהות המינית.

חיימון.. זה היה השם שלו, אם אינני טועה. הוא היה תפלץ מבעית בגובה של שלושים אינצ'ים והייתה לו חיבה עזה לספגטי מוקרם ולמיכל ינאי. כל החדר שהשכיר היה מלא בתמונות ביזאריות של מיכל ינאי משחקת פוקר עם קבוצה של פועלים רומניים. על כל התמונות הופיעה חתימה לא ברורה, כנראה של סבתו של חיימון, שהייתה כורתת העצים מספר אחת במוזמביק. יום-יום חיימון היה מצדיע לתמונות של מיכל ינאי והרומנים, ואז היה לוקח מברג פיליפס ומשתמש בו בתבוסנות מובהקת לחיטוט בקורקבנו.

באחד הימים, הלכנו אני, חיימון ודנה, לפרק מיוחד של הקרנבל של מיכל במג'דל כרום. פרק זה היווה את נקודת השיא ביחסים של כל המעורבים במשולש הרגשי הנ"ל, אבל אני לא נשברתי.

לקחתי בת יענה שנראתה לי שיכורה דיה, ויחד יצאנו תוך כדי ריקוד סטפס סוער אל עבר מפרץ אילת. בסוף הדרך, היכן שניתן היה כבר לשמוע את הפרות של יטבתה עושות "מוווו" שקסי שולת, הוציאה בת היענה קש והחלה למצוץ אותו בדבקות.

הסתכלתי לה ישר בעיניים, והיא הסתכלה עליי. הייתה שתיקה מביכה שכזאת, שתיקה שנגרמת על ידי חיכוך של אשכי שור בגולות שנלקחו מאלון מזרחי בחסות החשיכה. "קדימה שמילצי, עוד מאמץ קטן ואנחנו באילת, יחד נוכל להגשים את כל חלומותינו להפוך לכפילים של ג'ורג' מ-סיינפלד!" אמרה בקריצה. אצבעותיי שולבו באצבעותיה - נקישת הגורל בדלת של הרצון הטוב והחיים.

ואז התעוררתי וגיליתי שאני ארנב עם שיניים קדמיות ענקיות שקצת דומה ליעקב אחימאיר, רק צהוב. קרמוגית?