Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th January, 2019 (06:25)
Death from above?
הדרך אל בוגוטה רצופה במכשולים מרהיבים דמויי נחשי פיתון
זה היה שיעור משעמם, משהו עם גיאומטריה ומשלושים שווי שוקיים. המורה דיברה, ודיברה ודיברה וכולם מסביבי רק רשמו כל מילה שיוצאת לה מהפה, כאחוזי דיבוק. הבטתי החוצה מהחלון: יום יפה, השמש זורחת, שפנים ורודים קטנים עם פלומות שיער רכות שיחקו בחצר בחבל. הסטתי את המבט ושוב, מולי עמדה גברת בצלאל ודבריה מעבירים את החומר הנלמד במונוטניות מופלאה. אז קפצתי החוצה, אל היופי.
.
נחתתי בתוך שיח סורר שמשרד החינוך מימן ונכנס לי קוץ קטן בין האגודל לאצבע המורה ביד ימין, אבל שום דבר לא ישבור אותי במסעי אל עבר חומת הברזל הארוכה של מרוקו, שכן מאז שהייתי קטן תמיד פינטזתי איך אני עומד שם, חוסה בצלה, ומקלף בצל שכבה אחר שכבה עד אשר אני לא מסוגל לקלף יותר, ואז אני מורח את הבצל על החומה וקורא לדן מרידור על מנת שיבחן אותי בהיסטוריה, בנושא השפעת המקקים התאילנדים על מוראל החיילים האמריקאיים אשר הוצבו בבלגיה במהלך מלחה"ע השנייה. אבל כל זה, כולה סוג של היסטוריה שאין לה דין ואין לה דיין, ולכן הרגשתי כמו קרמבו מהונדס גנטית.
.
"כמה עולה הקרמבו?" שאלה חני נחמיאס את הקופאית הצ'כית בעודה מסיימת את הקניות לכבוד חג הפסחא הקרב. "אם תקני את חבילת הקבבים שם שפג לה התוקף, אני אתן לך את הקרמבו במחיר משולש של שבע מאות בוליביאנים". כל השיחה הזאת על הגב שלי, וזה מרגיש קצת מבאס. אולי קרה לכם, ואולי לא, שדיברו עליכם בגוף שלישי בנוכחותם. אני לא חיבבתי תופעה זאת כלל וכלל, זה מרגיש כמו דחליל. אולי בפעם הבאה אני אצרח לחישה אל חני, כדי להבהיר לה שאני יבוסי גזעי ואין לה שום סמכות אפוטרופסית על נתן דטנר.
.
אז אני מתפשר. אז אני מקריב מעצמי איזשהו נתח. בגיל שלי, זאת כבר בושה להסתובב רווק מובטל ונטול ילדים. נטלתי את כוס הבירה שלי והחתחלתי תנועה לעברה. התישבתי ממש לידה, היכן שהגבר האידיאוט הקודם ישב לפני שהלך לשירותים. "את דומה לקורי עכביש שצולמו ל'נשיונל גיאוגרפיק' הסורי" אמרתי לה בקול הכי עבה שהצלחתי להוציא, מבלי להביט בה, בקוליות. בזווית העין יכולתי לראות את החיוך המדהים ביותר שראיתי בדקות שקדמו לפגישתנו נוצר בין לחייה הסמוקות. "אני הכומר ויינשטיין, אני מגדל שעועית בזמני הפנוי" המשכתי, קצת בניגוד להרגליי. "אני רווית אדלר, לא גילחתי את רגליי" ענתה לי. יכולתי לשמוע את הנקישות המטורפות של כוסות הבירה מסביב מקיפות אותי, ממלאות אותי ברצון עז להתמודד באולימפיאדה במרתון לאחור.
.
לקחנו מונית והגענו עד המלון הקרוב ביותר, היכן שגם היה ניתן לשלם על החדר לפי שעות. "טוב, אני משערת שזהו זה" אמרה לי כאשר נכנסנו אל סוויטת האוהבים. "כן, זהו זה ולא אחרת". פשטנו את בגדינו ולבשנו את בגדי העבודה שלנו. ידעתי שאני הולך להזיע כאשר ראיתי את גופה המטופח והמפותל. לבשנו האיש והאישה את הקסדות שלנו, הוצאנו את כלי החפירה והתחלנו לממש את שאיפותינו הארכיאולגיות. זה כמו להיות חולה במסדרון בבית חולים, רק בלי המחלה, בלי המסדרון ובלי בית החולים. החפירה הארכיאולגית היא האמת האבסולוטית (וודקה).
.
את אותו היום, אני זוכר, העברנו בחפירות קשות וממושכות. לאחר שעות ארוכות של חפירה היא לפתע גילתה משהו נוצץ באדמה שמתחת לרצפת הסוויטה. הבטנו במציאה יחד לאחר שניקתה אותה משאריות כרוב בעזרת מברשת שיניים של אורל-בי: זה היה תליון מפלטינה בצורת לב, עם כיתוב בשפה שלא הכרנו, אולי שוודית. הבטתי בעינייה הירוקות והעמוקות בעודי עונד על צווארה את התכשיט העתיק. היא חייכה אליי ואני חייכתי אלייה. לפתע התקרה מעלינו נפלה עלייה ומעכה אותה לחלוטין. באסה.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!