Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th January, 2019 (07:18)
Come get some!
לסיפור הזה הייתה אמורה להיות משמעות, אבל אמור זה שם של דג
חגי היה השבאבניק שהכי אהבתי מכולם. הוא היה ליטאי גאה עם נוצות זנב מרהיבות שתיפקד כימינו של הרב הגדול של ישיבת "עמידה" ברמת עמידר. אני וחגי היינו צמד-חמד מושלם: היינו מתפללים יחדיו, אוכלים יחדיו ויוצאים לבלות יחדיו. זאת הייתה הרגשה נפלאה להיות במחיצתו, כל עוד הוא לא הסריח משמן קנולה מחומצן. חגי היה נשא מספר אחת שלי, הוא היה האיש שהוציא אותי מלימודי הדת וקירב את לבבי אל עולם הלילה המופלא של החילוניים. אין, אין על חגי שלי, הוא רק שני למשיח שיבוא בעזרת השם.

בפעמים הראשונות שחגי חשף אותי לעולם הזוהר של השבאבניקיות, עדיין הייתי עלם צעיר ורך בשנים שהביט בהערצה על תמונות של רבניות רפורמיות חשופות-כתפיים, ולכן המעבר אל מבטים של הערצה לעלמות חן חשופות ירכיים היה די הלם בשבילי. אני זוכר שחגי לקח אותי אל מערת פריצים אחת, וירטואלית, "מקושרים" היה שמה, שם התכתבו בני נוער יהודיים רבים יראי-שמיים אך פסולי-שידך (הם התפללו בעיקר למקלדות).. אחח! חוייה מתקנת זאת הייתה, כמה הערצתי את חגי באותו היום.

לאחר שנים ארוכות של התהוללויות, שתיית מיץ אפרסמונים בהטייה לצד ימין, התחמקויות ממשמרת הצניעות חסרת הפשרות ונטולת הרסן ואכילת צ'ולנט במסעדות סוג ת', ראיתי את האור המתקן מתחיל לבהוק אל מול עיניי. ידעתי כי אני וחגי קרבים לנו אט אט, בצעדים קטנים אך בטוחים אל עבר האמת האבסולוטית. כמה ימים לפני ההארה, ביליתי באחד המועדונים היותר-דחוסים של פתח-תקווה. המועדון היה מועדון הבית שלי, של חגי, ושל שבאבניקים ליטאים רבים. מדי ערב חמישי הייתה מתקיימת שם המסיבה הגדולה. הייתי מעלה כתבות אנונימיות ב"מקושרים" הקוראות לכל השבאבניקים להגיע אל אותו מועדון נפלא על מנת שנוריד ביחד פסוקי תהלים על אבסינת', אבל למעט יהודית אחת או שתיים, כל שאר הילדים הותירוני באפילה.

אז ישבתי לי על הבאר עם איזו בלונדינית מחבר-העמים לשעבר ופישפשתי בציציותיה עד שלפתע נתפסה אחת מאצבעותיי בחפץ מטאלי חם. פניה של זהובת השיער התעוותו קלות והיא אמרה לי בפרצוף מפוחד: " אוי לא! אתה מה ללחוץ כפתור לפוצץ יקנעם עלית!!". מזל שחגי לא היה שם, כי אם היה רואה היה דופק לי כאפה עצבנית. גבירותיי ורבותי, בהינף קמיצה מחקתי את יקנעם עלית מעל פני האדמה.

מיהרתי לספר לחגי את אשר אירע. הוא נותר קול לחלוטין ואמר לי: "חוק שבאבניק מספר שבעים ושש, סעיף ארבע גימל: לא מפשפשים בציציותיהן של נכרות חילוניות ולא רוכבים על דיונונים מניופאונדלאנד ללא קסדה". מיהרו לברוח החוצה מהמועדון, כאשר ברקע הסירנות של ניידות משמרת הצניעות החלו להשמע. "לאן?!" שאלתי את חגי אשר התיישב לידי בכסא שליד כסא הנהג של הסוסיתא שלי. "סע צפונה!" אמר לי ואני, כמובן, כמו יהודי טוב וצייתן, לקחתי את האוטו בדיוק להיכן שרצה.

בדרך ראינו מראות נפלאים: אספלט, מזבלות עירוניות, פרות דרוסות ועוד שלל מטאפורות לחיים של השבאבניק הממוצע. נסענו עד עלות השחר מבלי לאמר מילה אחד לשני. קוד השתיקה.

כאשר השמש כבר החלה לזרוח, אנחנו כבר היינו בקבר הפלצ"ן בטבריה פיתוח. חגי יצא מהאוטו ראשון, הפשיל זקנו ושלף חכה וכמה פתיונות מתוך מגבעתו הפאנקיסטית, בעוד שאני מרחתי שום על ספסל רחוב. "אתה רואה, שימל, בדיוק בנקודה זאת דג ישו את הברית החדשה!" אמר לי חגי תוך תקיעת מסמר באוזנו השמאלית. התיישבתי לידו ויחד קראנו קריאת שמע של שחרית.

"זהו, חגי. זה מספיק לי, נמאס לי מהשבאבניקיות, מהמגזינים הגסים המלאים תמונות עירום של פרוצות ומהבילויים בפאבים מעושנים. בעצם, תמחק את המגזינים, מהם לא נמאס לי. אבל אני רוצה החוצה. חגי, אתה שומע?". חגי לא אמר דבר, רק שירטט בעזרת מחוגה אליפסה על חתיכת ביסלי גריל. קמתי והבטתי בהשתקפות בבואתי במימי הכינרת. "זה אתה, שימל. רק אתה. היחיד בעולם אשר מכיר בכוחה האלמותי של אוזה מפרפר נחמד" אמרתי לעצמי ודמעות החלו נקוות בעיניי. הרגשתי את ידו של חגי על כתפי: "אולפני יוניברסל, שימל. פאקינג אולפני יוניברסל!".

לאחר חזרתי הביתה מאותו הלילה חיכתה לי בסלון משפחת ה"שידך" שלי עם העקומה שניסו לסדר לי. היא הייתה ממש לא יפה, כמו שילוב של כלב צ'צ'ני מגזע צ'יואואה וסבון שבור של נקה-7 בניחוח אפרסקים רקובים, אבל התנהגתי יפה.. לא רציתי שההורים שלי ושל הצ'יואווה יחשבו שאני שבאבניק עם נטיות אנרכיסטיות. התחתנתי איתה.

בליל הכלולות, מיד לאחר החתונה שבה הופיה יהודה סעדו, ארזתי את מטלטלי המעטים ונסעתי. עליתי על המטוס הראשון לארה"ב, אל עבר החלום, גילחתי אשכיי ונכנסתי אל שוק הפורנו בשם העסקי "רם קרינסקיובסקי". הסרט הראשון היה משהו בסיסי עם קטשופ ונשים מלאות, ואחר כך הגיעה פריצת הדרך לה ציפיתי,הסרט "פוס הדוב", שם קיבלתי תפקיד דוב משנה. ליקקתי הרבה דבש, ודברים אחרים.

במחשבה לאחור, אני מאמין שחיי השבאב עזרו לי ונתנו לי המון. מאז היותי נער צעיר ומצומק בפאתי רמת עמידר ועד השקת הגלולה לשיפור האון שהשקתי בערוב ימיי, כל העת לא סרתי מן האמונה שיש אכן מישהו שמשגיח עליי, אשר שומע את התפילות שלי גם כאשר אני שכוב שיכור מת על ספסל בדרום פרדס חנה. הדת לקחה אותי ועשתה ממני מה שאני היום. נכון, לא הייתי עילוי בישיבה, ולפעמים אפילו קשה לי בקורדינציה לנגב את התחת, אבל אני מאושר וטוב לי. האמונה היא האמונה במה שעושה לנו טוב, נותן לנו ביטחון או גורם לנו לחמוק מנישואין עם צ'יואוות. הלוואי והייתי דודו זר, או לפחות חי לנצח.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!