Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th January, 2019 (06:30)
Feels like a warm apple 3.14159265359
פריס בלהבות
א.

כבר בימים שבם הייתי מאיץ חלקיקים סובייטי זוטר, ידעתי כי דמוקרטיה היא החופש. _פורנוגרפיה ביזארית_. החופש הזה כלל גם את החופש לשרוף את הדגל אם מתחשק לי, וגם אם לא מתחשק לי בכלל בעצם. בונזו אשר פג לו התוקף. אם הייתי מאמין באלוהים, או בג'יזס, או במוחמד או בכל אחד מאלה אז קרוב לוודאי שגם, באותה המידה, הייתי מסוגל להאמין בקיומן של אמבות-על, אשר מסוגלות להשחית כל דבר באמצעות קרני לייזר כתומות אנומאליות, ויחד עם אווזי בר סעודיים להצליח להשיג שלושה עשר סטרייקים רצופים בכדורת דשא...

אמונה זה דבר כל כך מצחיק לפעמים, בגלל שלפני הרבה שנים ראיתי סרט שבו שני תרנגולים תפסו חזיר יבלות והכריחו אותו למצוץ לעצמו את הרגל השמאלית הקדמית, תוך כדי ביצוע שירה של מחרוזת יצירות רוני סופרסטאר.

אבל האמונה שלי הוגבלה באותה השנייה למחזה של החזה של קלאודיה והביקיני הלבן שהיא לבשה, שאגב, גודלו לא עלה בהרבה על שניים וחצי אינצ'ים מרובעים - מדידה סכמטית בעין בלתי מזויינת של מעצב אופנה טו-בי. אין ספק שתשוקה ותכנות חברתי, כאשר הם חוברים יחדיו, הם חתיכת כוח שקשה לעמוד בפניו.

כן, זה היה רעיון נהדר להגיע היום אל חוף הים עטוי רטייה כמו שודד-ים, ו_אני רק מצטער שלא מצאתי חצאית ורודה תואמת_ ללבוש יחד איתה כי אני מרגיש הכי עוצמתי וסקסי כשאני לובש את כל הסט. ולהלביש קרס ממתכת אל-חלד היה בכלל הופך אותי ליצור שמיימי. "אני אקנה לה זר פרחים ברמת יוקרה של פרחים להלוויה" החלטתי בליבי, תוך שאני מבריג החוצה אחת משיני הזהב שלי.

ב.

"_קלאודיה, את מרגישה ניהיליסטית?_" הוא שאל אותה שני רגעים אחרי שנגמר הזיון, לפני שהספיקה להסדיר את נשימתה. "קדימה קלאודיה, הרפיוטיישן שלי על הכף כאן!" התחנן בפניה. היא שתקה והדליקה מסטיק-סיגריה.

אחר כך הם נכנסו יחד לתוך המקלחת, חום גופם מתנגד לקור האימים של אמצע אוגוסט, מדי פעם שולחים ליטופים מהירים אך נעימים אל לבין הרגליים האחד של השנייה.

"חבל שהדבר היחידי שבאמת לומדים במקום הנפלא הזה הם עמודי התווך של תקיעת סכין בגב" היא תאמר לו אחר-כך במקלחת. "אבל למה, קלאודיה?" יענה לה בפנים מודאגות ומורצנות. "אני לא בטוחה, נדמה לי שזה בגלל שהם מעדיפים לארוז את גרעיני-החמניות בכיסים תרמו גרעיניים אחידים ו.." היא תתחיל לספר לו והיא יקטע אותה (בגסות?), כמובן: "לא, קלאודיה. למה את חושבת שאכפת לי?".

לאחר מכן הוא ירד למטה, אל הקצב השכונתי (כן, עדיין היה אחד כזה בשיכון דלתא במג'דל כרום באותה התקופה).

ג.

הקצב הצעיר הסב את תשומת לבם אל בתו הצעירה, ארוכת השיער וגדולת השדיים, אשר קדחה לה בהנאה חור בתוך הכותל המערבי של המעדניה (היכן שנתלו דיאגרמות חלקי הבשר ומספוריהם): "_רעש הוא דבר כל כך סובייקטיבי. המנגינה שבוקעת מתוך המקדחה החשמלית ששמרית מפעילה עכשיו, יותר יפה בעיניי מכל הסימפוניות שחיבר הבטהובן הזה שלכם_". כך אמר להם הקצב הפוזל, ואז טרק את דלת ההזזה בפניהם של הלקוחות הדומעים. שייחנקו.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!