Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

24th March, 2019 (17:02)
What does this big red button do?
חלודה
דרכתי את הגליל וחיכיתי. גשם, ברד, עוד פעם גשם, עוד פעם ברד, קצת שמש ואז עוד פעם גשם ועוד ברד, ואני עם הגליל והבוץ, דרוך ומוכן לתפור כמו שתופרים צעיף את כל החולייה, אם רק תהיה טיפשה מספיק להוציא את הראש שלה מהחלון במזג אוויר מעפן שכזה. מה אני עושה במארב עם חתיכת גליל חלוד ומסריח? זה לא רובה, שלא לדבר על נשק עם יכולות דיוק של רובה צלפים.

עברו איזה שלושים ומשהו שעות, וכבר נגמרו לי כל הדברים לספור ממזמן, כל הגורמים מצביעים על כך שאני הולך לחטוף קריזה ולהתחיל לצוד שפני-סלעים. אבל לא, אני חייל ממושמע, עם סבלנות על-טבעית, ששום רטיבות, קור, רעב, עייפות או שיעמום יכולים להכריע.

בדיוק התחלתי שוב לפנטז על היציאה הבאה שלי הביתה, ואיך אני הולך לטרוף את אבירמה, החברה שלי, כשרונן שבזי, המפקד, החליט שאנחנו הולכים להתמקם מחדש כדי לשפר את יכולות התצפית שלנו.

התחלנו לצעוד לנו ככה בכיף, בשמחה גדולה על כך שקיבלנו צ'ופר נדיר לחלץ קצת את העצמות בהליכה רגלית בחיק הטבע באמצע המשימה. אני, הצעיר שבחבורה, פשוט הרגשתי כל כך מאושר, שפשוט פתחתי (עם השיניים - כל הזין בלהחזיק את הנשק בשתי הידיים) את שקית הבמבה שהחרשתי בתוך אחד הפאוצ'ים באפוד בחגיגה ספונטנית של המיקום מחדש.

לפתע, בעודי מפשפש בתוך שקית החטיף הצהוב, חשתי במשהו קשיח בתוך שקית הבמבה. בשנייה הראשונה, חשבתי שזה איזה פוג של פוקימון או אצבע של עובד חברת "אסם" שבטעות חדרה לתוך השקית, אתם יודעים, מהצעצועים האלה שמפזרים בשקיות, אבל מיד הבנתי שלא ייתכן הדבר, עקב הרכות המפתיעה של אותו החפץ.

הרפיתי אחיזתי מן הנשק, העברתי אותו ל"תלה-כתף" (כמו שלמדתי מהמילואימניקים האבט"שניקים מירוחם) ושלפתי את העב"ם מן השקית. הלסת שלי נפלה אל הקרקע מרוב הפתעה.

בתוך השקית חיכה לי גמד קטן וחייכן, שאפילו לא היה עטוף בשקית ניילון! הוא נראה קצת מנומנם, בטח מהעדר החמצן בשקית. בין האצבעות הקטנטנות שלו היו הרבה מאוד נצנצים, כמו שבחורות שמות לעצמן על הפנים והמחשוף כשהן באות לכל מיני מסיבות. העיניים שלו היו חצי עצומות, אבל קלטתי אותו קורץ לי ומחייך. טחבתי אותו במהירות לתוך הפאוץ' שק"ם באפוד (בתנועה סיבובית מהירה, כדי שרם פרחין ואביגדור שהלכו לידי לא יבחינו בקיומו) והמשכתי לצעוד כאילו כלום לא קרה, ובגלל החשיכה והעפיצות בקרב חבריי למשימה כנראה שאף אחד גם לא הבחין בדליק (זה השם שנתתי לגמד - זה בגלל שהוא הזכיר לי את דליק ווליניץ).

בערך עשרים דקות מהרגע שהכוח התמקם מחדש שלפתי את דליק מתוך הפאוץ'. הוא עדיין נראה מנומנם משהו, וגם יצאה לו קצת נזלת מהנחיר הימני, שזה לפי דעתי בגלל שהיה לו ממש קר.

התחלתי לדבר איתו קצת, ממש בלחש כדי שאף אחד מהחבר'ה לא ישמע. היה לו קול כמו של טוב-טוב הגמד ובכלל הוא הרגיש מאוד אותנטי. הוא סיפר לי שהוא היה הגמד הרשמי של מכונת הבמבה עד לפני שבועיים, ופשוט נמאס לו מהחיים שם אז הוא החליט לארוז את מטלטליו ולעזוב, בשאיפה לאיים הקריביים. "אני לא בקריביים, נכון?" הוא אמר לי בטון מאוכזב, תוך כדי שהרכין ראשו הקטן. "אתה במארב של צוות 'טיגריס' בדרום לבנון!" לחשתי לו באוזנו הקטנה. הרגשתי קצת מוזר, אבל מאוד שמחתי כי היה לי מישהו חדש ומעניין לדבר איתו. זה לא היה כמו לדבר עם בחורה בדייט או טכנאי של כבלים - אני דיברתי עם גמד קטנטן, חי ונושם.. תארו לעצמכם!

דליק לא אמר לי את שמו, ואני גם לא שאלתי אותו, אבל הרגשתי שאני מכיר אותו מצויין. הוא סיפר לי על חדי-קרן, על דרקונים ועל גמדות חמודות מארץ מולדתו. "כן, אני מתגעגע לבחורות.. ולחמין של אמא" הוא אמר לי, ואני הסכמתי וגם הזדהיתי, למרות שאין על אבירמה שלי.

"אני יכול למלא לך משאלה אחת, דניאל.. אם אתה רוצה!" הוא אמר לי לפתע ככה, באמצע השיחה, כשדיברנו על מכבי נס-ציונה. השעה הייתה בערך שלוש בלילה כבר, ואני בקושי החזקתי את העיניים פקוחות (הייתי גמור מרוב עייפות וגם התחלתי לחלום בהקיץ). "מה.. מה?" אמרתי לו. "אני מסוגל למלא לך משאלה, אבל רק אחת, אז תחשוב טוב טוב מה אתה הולך לבקש ממני!" הוא אמר לי, והדגיש את חלקו השני של המשפט תוך כדי הרצנת הבעתו. "לחשוב טוב-טוב?" חייכתי אליו. הוא חייך והנהן לאות אישור. אז חשבתי, טוב-טוב.

חייב לציין כאן, ידידיי: אין דבר קשה יותר מלהחליט על משאלה בודדת. כן, יש כל כך הרבה דברים שאפשר לבקש, ורק נסיון אחד. כמה פעמים כבר חשבתי מה שאני אלך לבקש אם יוענקו לי שלוש משאלות, אבל אחת? זה כבר היה משהו שהיה לי מאוד קשה להחליט. לקחתי את הזמן, ככה חשבתי לי בערך שעתיים ככה, עד שהשמש התחילה לצאת מן המזרח ולצבוע את השמיים בצבעים בהירים שגירשו את השחור של הלילה.

קצת אחרי השעה חמש, נדמה לי, אמרתי לו מה אני רוצה ממנו. אמרתי לו את זה בשקט-בשקט, בגלל שהחברים כבר אוטוטו יכלו לראות אותו לאור היום העולה. הוא חייך אליי כאשר שמע את מה שאני הולך לבקש, וכן, הוא הנהן לאות הסכמה. "אין ספק, עשית בחירה נאותה". הוא הוציא מהכיס הקטן שבחולצתו הקטנה מעין שרביט קסמים קטן עם סטיקר של "נ.. נח.. נחנ.. נחנח מחונך" כזה, עם סרטים צבעוניים מחוברים לקצהו, והניף אותו באוויר בתנועה של צורת הסיפרה שמונה, ואז הוא נעלם, וממנו נשארה רק גלימת קסמים פיצפונת וכמה נצנצים וגליון קטן של "האסלר" עם גמדות.

אני עדיין לא יודע אם המשאלה שהוא נתן לי הוגשמה, אדע זאת רק בעוד כמה עשרות שנים, כנראה, אם יהיה לי מזל.

בסוף השבוע חזרתי הביתה אל אבירמה, שחיכתה לי בזרועות פתוחות בתחנת הרכבת. היא נשקה לי ברכות, עם קצת דמעות בעינייה, וכשסיפרתי לה כמה נחמד לי בלבנון עכשיו, היא צחקה ואמרה לי שאני מורעל מדי ושהיא שולחת לאלוף פיקוד צפון בקשות להעביר אותי לקרייה לאלתר.

בלילה, אחרי שהיא נרדמה, יצאתי מהמיטה והעפתי מבט על רובה הגליל שהיה מונח לי מתחת למיטה, ועל האיקס החדש שהיה חרוט עליו. עם הפאקינג גליל החלוד הזה העפתי כדור ישר אל בין העיניים של מחבל ממרחק של קילומטר ושלשת-רבעי.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!