-- חלק ראשון: זה דבר גאוני, להבטיח ולא לקיים. --

"אני לא מאמינה בכל הדיבורים האלה, על מה שיהיה ומה שלא יהיה, ומה שאנחנו הולכים לאבד ומה שאנחנו לא הולכים לאבד תוך כדי" תאמר לי דנה הנחושת לאחר עוד בילוי משותף שלנו.

'הנחושת' היה הכינוי שלה מאז כיתה ב', כאשר היא הגיעה לכיתה בפורים מחופשת לנחש מגומי ורוב הילדים צחקו עלייה כי החלק האחורי של התחפושת כל הזמן 'הסתבך לה' וילדים מופרעים דרכו עליו, בכוונה או שלא, וגרמו לדנה הנחושת ליפול פעם אחר פעם.

אני ודנה כבר היינו חברים בערך שנה וחצי בתקופה שכל מה שאני הולך לספר עליו קרה. במונחים שלי, זה היה כמו נצח, כי אני הייתי כל כך רגיל למערכות יחסים של יומיים וחצי כל אחת, שכל דבר שהיה מחזיק מעל חודש נראה לי כמו קשר סופר-ארוך שרק הגלות של העם היהודי השיגה אותו באורכה.

אני התחלתי בדיוק לעבוד במקום חדש, בג'וב מלהיב שכלל ישיבה יומיומית מהבוקר ועד הערב בתוך משרד אפור, בין ארבעה קירות מועכים, ועשייה של כל מיני דברים משעממים תוך כדי שתייה של הרבה קפה. המון קפה. למעשה, בתקופה ההיא הגוף שלי כבר כמעט פיתח חסינות מלאה להשפעותיו של הקפאין.

-- חלק שני: רציונאל ססמוגראפי של ססה-סקו. --

דנה, מתוקה שכמותה, שתבורך, ניסתה כל הזמן לגמול אותי מהקפה ואני, מריר שכמותי, כל הזמן חזרתי לשתות אותו, בריבית דריבית. כן, הייתי מכור, אין לי בעיה להודות בכך, בדיעבד.

באותו אוקטובר, כשרק התחלתי לעבוד ב'אחמד את מחמוד פתרונות תקשורת ביוטכנולוגיים מונחי-תאגידים בע"מ', הכל זרם יופי רק עם כוס קפה אחת על הבוקר ואולי איזו סוכריית קפה אחרי הלאנץ', ואז לאט לאט, עם הזמן, כשהעבודה החלה להיות יותר ויותר משעממת, או לפחות נראתה ככה, כבר הייתי מרביץ פה עוד ספל, שם עוד חצי כוס קלקר חד פעמית. "בחוואה!", הייתי חושב לעצמי, בלי להרגיש. פה כוס קפה כדי להעיר אותי שעה וחצי לפני ארוחת הצהריים, ואז איזה ספלון קפה תמים בערך בשעה שלוש כדי לתגבר את ה'פוש' האחרון לפני סוף היום, ופה קפה, ושם קפה. בסוף הייתי מכניס 14 כוסות קפה ליום.

וזה התחיל להיות גרוע, נפגשתי בלילות בסמטאות חשוכות עם כל מיני טיפוסים מוזרים (בעצם, יותר נכון לאמר שהיו 'מיוחדים' - כי אין דבר כזה 'מוזרים'). הייתי נפגש איתם בכל מיני שעות משונות והייתי קונה מהם את החומר: קולומביאני, אוזבקי מסורתי, ליטאי בגריסה כפולה, תאילנדי אקסטרה-ארומה. יו ניים איט - איי האד יט.

לבחור שמכר לי את פולי הקפה האקזוטיים קראו רובי, אבל בעצם לא הרבה קראו לו, כי הוא פשוט תמיד בא לבד: רובי ניחן בחוש מדהים לדעת מתי ואיפה הקליינטים שלו רוצים אותו.

-- חלק שלישי: את צריכה זריקה של אטרופין באיזור המצח, לבנה? --

זה היה יום רביעי בערב כשדנה מצאה את מחבוא פולי הקפה הסורינאמיים שלי בתוך צנצנת ישנה של ריבת שזיפים. "אני.. אני לא מאמינה.." היא החלה לבכות בהיסטריה, "אתה צריך טיפול, יקירי. אני אקח אותך לדוקטור פלאשוב! יחד נעבור את זה!".

והיא אכן לקחה אותי, ועברנו את זה יחד.. או לפחות ניסינו לעבור את זה ביחד.

"אתה מרגיש צורך עז לירוק?" אמר לי דוקטור פלאשוב הירוק, שבדיוק הראה לי תמונה שלו ממשחק פוקר מפוקפק, כשהוא אוחז סדרת קלפים עם רצף רויאל-פלאש. אני לא רציתי ללכת בכיוון ההוא.

התחשק לי להכניס לו בעיטה, נעל פלטפורמה ורודה במידה 48, היישר לתוך העכוז המתועב שלו, אבל לא עשיתי כן. ידעתי, עמוק בלב, שאם אצליח להתנתק מהקפה ולהתחיל לצרוך קטשופ 'היינץ' בכמויות מתונות, המפתח לחיים מוצלחים ורווי כוסיות נמצא בידיי.

-- חלק רביעי: במימד שמיני: להתעורר ולנקום את המתים. --

דנה עמדה מחוץ למשרד של פלאשוב, מחזיקה בחבל סוס יאור חבוש בסומבררו. "מה הקטע של הג'מוס?" שאלתי אותה בחיוך. היא קפצה עליי, חיבקה אותי ונישקה אותי נשיקה ארוכה ומתוקה. אין ספק, חצי שנה של יסורים בגמילה מקפה מתאזנת בתוך שנייה עם דנה נחושת היקרה שלי.

"חיכיתי שתחזור, החיים לא היו אותו הדבר בלעדייך" לחשה לי לאוזן, "אפילו רעמסס, כמה שהוא גדול, לא הצליח לתפוס את המקום שלך בלב שלי". "אני מניח שרעמסס הוא הדינוזאור הזה שקשור אלייך ברצועה הורודה". היא חייכה אליי, "זה לא דינוזאור, זה סוס-יאור.. אימצתי אותו לפני חודש דרך אי-ביי".

בעבודה קיבלו אותי בזרועות פתוחות. בגוניה, המנקה האירית שלנו, הביאה לי שקית של בוטנים אמריקאיים וכרטיס ברכה עם הכיתוב "אף אחד לא מושלם - עד שלא ראה במו עיניו איך מייצרים יוגורט במפעל שלנו בצ'רנוביל" (לעזאזל עם כרטיסי הברכה המסחריים האלו).

נזכרתי בציור של המונה ליזה, וכמה שהוא העניק לי השראה במשך כל ימות הגמילה. פלאשוב אמר לי פעם, בלילה של סופת ברקים מפחידה, שאם היה יכול לפגוש את המונה ליזה ולשאול אותה רק שאלה אחת, היה שואל אותה האם היא קשורה אל ליסה סימפסון או אל ליסה קודרו. איזה טיפשון, מזל שהוא לא מקורב אליי.