מוקדש באהבה (אפלטונית) לאבשלמון הכהן.

_----- אלפקה 124 -----_

היא פוקחת עיניי סלמנדרה לאחר שנת לילה חמוצה-מתוקה, ורק שאריות החמציצים בין בהונות רגלייה מסוגלים להעיד, במשהו, אודות מה שהתרחש באותו לילה קסום. עוצמה.

זאת הייתה חינגה מטורפת! לכמה שניות, המקום היה ארמגדון. היה קרב אש!! כחול!!!

"למה את עושה לי את זה? כנראה שלא תהיה לי ברירה אלא להרוג אותך.." יגמגם הגמלאי הזחוח, תוך לעיסת מסטיק בזוקה באבל-גאם בטעם גמבה-בצל.

_----- אלפקה 98 -----_

שוב היא המתינה על הרציף למשאית האספקה של רטבי מיטב, שכרגיל, איחרה. סקס. ציפורניים ננעצות בבשר, לשון מענגת מטיילת על קימורים של קופסת אננס משומר. זאת לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שהיא ממתינה. בעצם, היא כבר כל כך היתה רגילה להמתין, שהחבר'ה בבנק הזרע המרכזי של אוקלהומה קראו חדר התרמה על שמה - 'חדר ג'סיקה אמא של בלה אוהבת דביבונים'. יופי אלוהי. זה לא היה החדר הבולט ביותר בבנק, זה היה חדרון עם 5 כיווני אוויר בקצה המסדרון האחורי, והפקידה תמיד שלחה לחדר הזה רק את הטיפוסים המפוקפקים (בולשביקים עם מוהיקנים, אנשים עם פטיש לגזרי עיתונים קוריאניים, אוהדים של בית"ר דאליית אל כרמל), אבל בכל זאת, היא הייתה מאוד גאה באותו החדר. המון, ממון.

_----- אלפקה 106 -----_

הוא יצא ממשאית האספקה, זאטוט שרמנטי ושמרני בשם בוץ', תריסר שיערות ראשו התנופפו ברוח הקרירה של צהרי אוגוסט, בוץ בנעליו, תיק אוכל עם תמונתם של בץ ושבי, שני עבדיה המסוקסים. " אני הוא בוץ' " אמר לה. "אני קאנישה, יש לי קליע עם השם שלך עליו". כסף. בוץ' חייך, שיניים בגוונים של ירוק, צהוב וסגול-פוקסיה בצבצו החוצה מתוך פיו המלבני, לשמחתה של קאנישה המיוחמת (היא בדיוק סיימה דוקטורט בהנדסת נזיד עדשים). טיפוסים כמו בוץ' אפשר לפגוש רק אם מטפסים על סולמות, אל המדפים העליונים של חנויות כלבו ענקיות, עם תג מחיר עתיר ספרות והכיתוב "מיוצר במובלעת הרפובליקנית - פונדמנטליסטית של דרום מזרח סראייבו". אבוקדו?

_----- אלפקה 118 - העימות החזיתי בין החזייה של גברת קוף לבין תחזית מזג האויר של טוקיו -----_

צהוב. שניהם פסעו על השטיח המוכתם במיץ אוכמניות, באותו בניין ישן המיועד להריסה. מיס פופולאריות ידעה, שכאשר יגיע הרגע, היא תבצע את זממה, אך טרם ידעה מה תעשה בנוגע לאהובה, הקרפד האיטלקי המפוחלץ העונה לשם קלאודיו. "אני הולכת לבצע הטלה לרוחק של מיימיי" איימה עליו, זרת יד ימין שלה חגה במעגלים א-סימטריים מושלמים. היא מושלמת כמו דצמבר במערות הכחולות.

הוא נותר לכמה שניות לבדו וידע שזה רק עניין של כמה רגעים עכשיו, אך לא יכל היה לעשות דבר בנידון כעת, מלבד להוציא עט מכיס חולצתו ולחתום על נייר פפירוס בולגרי את שמו "אנטולי מיש".