בהתחשב בנסיבות, בהתאם לרצונות ועל אף אוזניים וגרון, זאת הייתה משימה שמישהו היה חייב לעשות, ויפה שעה אחת או דקה אחת קודם, או אפילו מילישניה הנמדדת בשעון עצר מקסיקני עתיק אחת קודם.

הוא הרביץ לעצמו, בנאדם חולני בלי עכבות אך עם עקבות ריח שתן מבגדיו, חבט בעצמו ונחבל בכל איבר, כמו חבלי לידה, (כמה חבל!).

רג'ינה אחזה בידה את האתרוג ללא הפיטם, (או אם תרצו, הפיטמלס), ולא אמרה דבר. עיני העגל העגלגלות שלה לוטשות מבטים מלוטשים אל זאקי, החמוס שלה, והיא כולה מבועתת, במוחה מתרוצצות המחשבות, שוב, כמו בכל יום אחר בשעה זו: שלוש ארבעים ושמונה אחר-הצהריים.

"תעצרו בצד, אני צריך להקיא!" הוא אמר והם עצרו, וכאן בעצם התחיל ההומאז' לאנשים שעוצרים בצד הדרך כדי להקיא. אותם יחידי סגולה אשר אוהבים ארטיקים סגולים וחתולים גדולים ואבטיחים צהובים, וגולים יפים ומכוניות מהירות - אבל לא יותר מדי כי זה לא הומאני, גם כאשר הפליטים באפגניסטן מבקשים סיוע הומניטרי.

החמוס כעס ובצדק, חמתו בערה בו, הוא רצה חומוס ולהפטר מהחמ"ס כמו שעשה בשירות הסדיר לפני חמש שנים מהיום בו נכתב מסמך זה.

ואז הם נפגשו, שניהם. לא נפגשו במובן המתוכנן, במובן המלובן, המובן והמוחצן, אלא באקראי, כאילו הם כדורי לוטו והמציאות היא עירית ענבי.

-----

היא הביטה עמוק לתוך עיניו הירוקות, שיערה החלק בגוונו הערמוני מכסה מחצית פניה הבהירות והחלקות, והיא ידעה שמכאן לא תשוב עוד לעולם.

הוא התקרב אליה, בפסיעות קטנות, מבושמות אך בטוחות על כביש האספלט הרטוב, מגפיו השחורות מלאות בוץ שנאסף שם בזמן מסעותיו בארצות רחוקות, דמיוניות, היכן שמימי האגמים צלולים והברבורים זוקפים צוואריהם הלבנים ומביטים בערגה אל השלווה, אל האופק הקסום.

הוא הניח את יד ימינו על לחייה והיא השפילה מבטה, היא ידעה שהוא הכי טוב בשבילה. הוא הרים את ראשה במהירות ונשק לה על שפתיה היפות, המדהימות ביותר שנבראו אי פעם, בחופזה, והיא נסחפה אחריו, כספינה תועה בלב סערה, ועל אף המרירות, זאת הייתה נשיקה מתוקה שלא תישכח לעולם, כאשר צבעי השמיים של הבוקר נעו בין גווי האפור העמוק לאדום הדם ולמרות רעש הרכבים באוטוסטרדה, העולם השתתק ועמד מלכת. הם היו שניים יחידים על מעקה הבטיחות. זה היה הרגע הנהדר ביותר בחייהם, היופי, הקסם, המתיקות והשלווה התחברו באותה שנייה ליצור את ההרגשה הנעלה ביותר אשר ניתנה ליישות אנושית לחוש.

הרגע שבו אנחנו כאחד עם האדם שאותו אנחנו הכי אוהבים בעולם.

-----

האתרוג של רג'ינה נשמט מידה והתגלגל על הכביש, עד שלבסוף נמחץ תחת גלגלי משאית עם הכיתוב "משאיות שפיר" על צידה, רסיקי פרי גווע ניתזו לכל ערב, עסיס טרי כאיברים מרוטשים.

"כעת אני הוא הנסיך" אמר לה לפתע, והחל מתכווץ כרכיכה ממולחת, עורו מוריק ומחושים בוקעים מתוך פדחתו הזהובה. בתוך שניות נותר ממנו רק קרפד דפוק, רקוב ועזוב, שאת שמו לא הותירה העיתונות הצהובה לפרסום. "הוא רק רצה להיות פיל פולני ורוד ופיסח" אמר שמואל בעיניים עצומות אל רג'ינה ההמומה, שלסתה נפלה אל הרצפה מחמת הבלבול, הצער והסער.

-----

"להכל יש משמעות. אנחנו מסוגלים ליופי. אנחנו ראויים ליופי. אנחנו יפים" תאמר רג'ינה אל הפסיכיאטר שלה חמישה ימים לאחר מכן, והוא יוציא מקטרתו מפיו ולאחר השתנקות קלה ישיב לה בקול רפה, בעיניים כלות ובגרון ניחר "ייתכנו דברים כאלה, זאת היא האמת. כברכה של אברך מבורדק, יהיה עלינו לעמוד איתנים ולספוג את ההדף, יהא אשר יהיה".

והיא תסכים עימו, בחוסר חשק ותוך כדי לעיסת שפתה התחתונה. כי היא ידעה, וזכרה עמוק בליבה, כי אחרי הכל - מחר, כידוע, הוא יום חדש.