זה היה ערב שישי, השעה הייתה קצת לפני חצות ואנחנו היינו בדרכנו למסיבת סוף-העולם - מין משהו שארגן הדוד הארגניטנאי של אבי.

היינו מפוצלים בשני רכבים: רכב הבנים, שאני הייתי בתוכו, ורכב הבנות, ובו הייתה גם נטלי.

דהרנו בכבישים הבין-עירוניים, ראש בראש, במהירות ממוצעת של 130 קמ"ש, כאשר רק באזורי מכמונות המהירות וליד ניידות משטרת התנועה היינו מאטים בחזרה אל המהירות המותרת.

כך נסענו את רוב הדרך, עד שהגענו 3 צמתים לפני היציאה מהכביש הראשי. שני הרכבים הגיעו כמעט ביחד אל אותו הצומת כאשר הרמזור בו כבר עמד להתחלף ל'אדום'. רם, שלא כמנהגו, החליט לא לקחת את הסיכון שיעבור באדום והחל לבלום. דנה, הנהגת של רכב הבנות שהקדים אותנו בכמה מטרים, החליטה שהיא עוברת, ואכן הספיקה לעבור את קו הצומת, פחות משנייה לפני החלפות האור ברמזור.

הרבה לפני שהאור הירוק חזר, רם כבר הספיק להגיע למהירות של 60 קמ"ש, כאשר מחוג המהירות מטפס במהירות, עד ששניות מאוחר יותר כבר עבר את מחסום ה-150.

נסענו ככה כמה שניות, ואז לפתע שמואל, שישב בכסא מקדימה ליד רן, קלט את רכב הבנות הפוך על הצד בתעלה בצד הכביש. בשנייה הזאת הפסקנו לנשום.

רם עצר בצד הדרך מיידית, והרכב עצר במרחק של כ-70 מטר מרכב הבנות. עוד רכב אחר, זר, פיאט בצבע בורדו, עצר גם הוא מיד אחרינו, היה זה רכבו של שמעון, שהיה אז קצין רפואה צעיר.

תוך כדי חיוג אל מד"א, רצנו כמו מטורפים את עשרות המטרים שנראו כמה עשרות קילומטרים. מאחור שמענו את הבחור הזר, שמעון, צורח: "קודם תזמינו אמבולנס, קודם אמבולנס!".

מכירים את השניות האלה? שבהם כל עולמנו עומד מלכת, ומכניסים את כל האוויר לריאות בנשימה אחת כבדה וארוכה?

אלו הן שניות ההשהייה, השניות שאנחנו נמצאים בהן על הקצה, השניות שנדמות כנצח, השניות המרגשות אותנו, לחיוב או לשלילה, השניות שנחרטות לנו בזכרון, שנצרבות לנו במוח למשך כל חיינו.

נשמנו לרווחה שגילינו שהבנות בריאות ושלמות, עם פציעות וחבלות קלות, למעט נטלי, שהתלוננה על כאבים חזקים בכתף הימנית, ונסעה ביחד עם שמעון למרפאה הקרובה, אליה הוא התכוון לנסוע בכל מקרה. נטלי התעקשה שהערב לא יהרס לנו, וש"נבלה בלעדייה!", אמרה, חייכה וסגרה את הדלת של הפיאט עם ידה השמאלית. חיכינו קצת בצד הדרך עד שהגיע רכב החילוץ והמשכנו כרגיל אל המסיבה.

אחרי המסיבה, דבר ראשון על הבוקר, נסענו לבקר את נטלי בבית החולים.. היא הועברה לשם מהמרפאה עם חשש לשבר ואכן ראינו אותה מגובסת לתפארת באותו הבוקר, אבל החיוכים הגדולים והעייפים של כולם כיסו בעצם על העובדה שהערב היה יכול להגמר הרבה יותר גרוע.

כשכולם הלכו נשארתי עם נטלי קצת בבית החולים עד שיאספו אותה הורים שלה.. שבת אחה"צ, מזג אויר מצויין, טיילנו לנו בגן של בית החולים יד ביד, מחויכים, מבסוטים מהחיים.

"אתה יודע" היא אמרה לי פתאום, בטון הכי רציני שיש, "דנה ביקשה מאיתנו לא לדבר על מה שקרה אתמול..". הבטתי בעיניה ולא הבנתי במה מדובר.

שיערתי שהיא התכוונה לסיבה שבגללה דנה הטיסה את הרכב אל התעלה ההיא אתמול, מה שבאמת נראה לי תמוה: הכביש היה די ריק והיא עפה לתעלה באזור שהכביש היה ישר.

פתאום ראינו בצד הדרך קיפוד קטן. התקרבנו אליו והיצור הקטן והחמוד התכדרר לו לכדי כדור קטן וקוצני, וזה היה ממש מצחיק. ראיתי שעל השפתיים של נטלי עלה חיוך גדול. היא חיבקה אותי בכזאת עוצמה, שחשבתי שעוד שנייה היא שוברת לי את עמוד השידרה לחתיכות קטנות.